19 במרץ, 2010 11:19 · נושאים: אני, ספרים, היא
אני סבור, בדרך כלל, שספר משומש הוא טוב יותר מספר חדש. אולי זה אוזני החמור, אולי זה הצהבהבות או הדפים שנשארים במקום עם הפתיחה ולא נאבקים איתך להיסגר. אולי זו פשוט התחושה שמישהו קרא את זה כבר.
הספרים שהכי אהבתי היו אל של אבא שלי – כי הם תמיד היו מלאים בהערות שוליים מעט נובע כחולה, קטעי עיתונות שהודבקו בכריכה הפנימית, זוהר של טוש מדגיש רמז לי לאיזה קטעים כדאי לשים לב במיוחד ומהדקי נייר צבעוניים חרצו את הספר בדיוק במקומות שכדאי לפתוח אותו לקריאה חוזרת.
לא מזמן קראתי פוסט יפה על הספרים האלקטרוניים כדוגמת קינדל, Ipad ודומיהם, ליאת דיברה שם במיוחד על החוויה החושית שמלווה ספר שנעדרת ממוצר האלקטרוניקה הקרים. וזה לא שאני לא אחמוד לי איזה מוצר כזה ברגע שאוכל להשיג אותו – אבל אני מודה שהקטע הזה, של לדעת שמישהו כבר קרא את זה קודם, יהיה חסר לי.
לפני שבועיים עשינו בבית סדר בספריה (טוב – בעיקר היא עשתה), ניקתה את האבק מעל הספרים הישנים ואפילו מאלה שהם פחות ישנים. מצאנו כמה כפילויות (למשל – רומן רוסי), ואני נזכרתי ב-8(!) ספרים שהשאלתי לאנשים אחרים ולא חזרו אלי.
יש לי רגשות מאוד מעורבים כלפי הספרים האלה. מצד אחד – לפעמים חסר לי אולי לחזור ולקרוא בהם. מצד שני יש משהו נחמד בתחושה ש”העברתי אותם הלאה”. אולי עם הערך המוסף שלי בפנים, עם הקפלים הנכונים וכתם של טיפת קפה על הפסקה שקראתי שלוש פעמים כדי להתעמק בה. גיליתי שאחד האנשים שהשאלתי לו את הספרים אפילו שכח שהם שלי והעביר אותם הלאה. קצת כעסתי, אני מודה. אבל בכל זאת – זה נותן לי אפשרות לחשוב שעכשיו אלה ספרים עם ערך מוסף.
יש אתר מגניב שנקרא “book-crossing” הוא לא תפס לגמרי בארץ למרות שיש לו כמה נאמנים גם כאן. הרעיון הוא שאחרי שאתה מסיים לקרוא ספר אתה מדביק עליו מדבקה של “לא הלכתי לאיבוד” משאיר אותו במקום ציבורי וכותב באתר איפה הוא נשאר. עכשיו הספר הזה הוא רכוש הציבור. כל אחד יכול לקחת אותו ולהשאיר במקומו ספר אחר (או לא). אני באמת חושב שאם יש משהו שראוי לשתף בו זה ספרים.
תוך כדי סידור מדפי הספרים היא מצאה שלושה ספרי מדע בדיוני קלאסיים שלא שמעתי עליהם. היא סיפרה לי שאחיה הגדול העביר אותם אליה עם הקדשה. עברו שבועיים ואני עכשיו מסיים את השלישי.
ובצד השני שלי המיטה – היא מסמנת את הקטעים שהכי מוצאים חן בעיניה בעיפרון בתוך הספר שהיא קוראת עכשיו ושאני מתכנן עליו אחריה – נותנת לו את הערך המוסף הזה שהיה בספרים של אבא שלי.
18 במרץ, 2010 4:13 · נושאים: טלויזיה, חברה וקהילה
כשכתבתי לפני שלושה חודשים על הקשר בין תוכניות ריאליטי לבין ניסויים בבני אדם בפסיכולוגיה, התלוצצתי ותיארתי שאולי יגיע היום ובו ישחזרו את הניסוי של מילגרם n-1961 על מוסר וציות בו נבדקים התבקשו לחשמל אנשים אחרים ויהפכו את זה לתוכנית ריאליטי.
אז חשבתי שהתלוצצתי. הנה זה קרה השבוע - בצרפת.
זה לא מצחיק. זה דברים שכבר החליטו שאסור לעשות אותם יותר, אפילו בשביל המדע. לאנשים שעשו אותם בעבר יש עד היום נזק נפשי בגלל זה. למעשה - לא רק המתמודדים עצמם שצריכים לחשמל אנשים אחרים נבדקים על רמות המוסר שלהם - אלא בעצם גם מפיקי התוכנית (ואולי כולנו - הצופים?) שנותנים לגלידאטורים לשחק כך לפנינו. זה עינוי. לא שום דבר אחר.
מצד שני, גם ה”ממצאים” עצמם של הניסוי הזה לכשעצמם מטרידים. לא נראה שמאז שנות ה-60 בני אדם נהיו יותר מוסריים או פחות צייתניים.
עצוב.
13 במרץ, 2010 9:58 · נושאים: אני, מוזיקה, טלויזיה, פילוסופיה, חברה וקהילה
יש פתגם כזה - “כל מה שצריך על מנת שהרשע ינצח את הטוב - זה שאף אחד לא יעשה שום דבר”. (כן, עם כל הקיטש) - אני חושב שמאז ותמיד הדבר שהרגשתי שהכי מאיים עלינו זאת אדישות.יותר מדי אנשים שלא מצביעים בבחירות, או לא אכפת להם מה הם מצביעים. יותר מדי אנשים שבטוחים שמישהו כבר ידאג לזה. יותר מדי שיחות סלון. יותר מדי קריירה. ראיתי עכשיו את התוכנית של חיים הכט - מן מצלמה נסתרת עם מדרגה מוסרית - העולם צריך אותנו שנתערב. שנשפוט. שניקח עמדה ושנגיב.
פעם נורא רציתי לשנות את העולם -אולי כשהייתי בנוער העובד, אולי כשהייתי באגודת הסטודנטים. היום אני כבר לא שם. פרסומאי. בטח לא מאלה שעוזרים להפוך את העולם למקום טוב יותר.
אבל אני חייב להודות -(כן, עם כל הציניות) - שהקמפיים הבינלאומי בכלל ובישראל בפרט של אורנג’ - הrockcorps הוא משהו שמוצא חן בעיני. הכרטיסים להופעה של ריאהנה בחסות אורנג’ ינתנו רק לצעירים שיתנדבו בקהילה 4 שעות תמורתם. אי אפשר יהיה לקנות אותם. אני אוהב את זה שלוקחים את המוזיקה הכי טראשית, הכי שיטחית ופופלרית וגורמים למי שמקשיבים אותה לעשות משהו בשביל זה. זה החזיר אותי קצת אחורה - כשהייתי ראש מחלקת מעורבות חברתית באגודה, החלטנו שאנחנו הופכים את כל המלגות שהאגודה מחלקת למלגות תמורת פעילות בקהילה. היו סטודנטים שפחות אהבו את זה - למה אנחנו באים לחנך אותם? עשיה למען אחרים זה משהו שצריך לבוא מהם ולא תמורת איזה “גזר” שתלוי לאחרים מעל לראש.
אבל אני חושב שיש כאן משהו אחר. כשנותנים למישהו “פוש” קטן בכיוון הנכון - גורמים לו להרגיש איך זה לעזור לאחרים, זה משנה אותו. אולי זה הופך אותו לפחות אדיש. אני חושב שאורנג’ מצליחים להשיג הרבה יותר מ-4 שעות תרומה לקהילה שכל נער צריך לתת תמורת ההתנדבות. הם מצליחים לקחת אנשים שהדבר שהכי חשוב להם כרגע זה כנראה ללכת להופעה של זמרת פופ מומסחרת - ומכירים להם עולם אחר.
וגם לגמרי לא אכפת לי שזה מיועד לאנשים רק עד גיל 26. לא רק בגלל שאם אתה מעל לגיל הזה ומקשיב לריאהנה זה קצת עצוב, אלא בגלל שזה בדיוק הגיל של האנשים שצריכים לשנות העולם. בגיל 27 אני כבר הפסקתי לנסות. [אולי אני אמשיך בעתיד - אבל זה כבר נושא אחר]
17 בפברואר, 2010 10:15 · נושאים: טלויזיה, שגרה
הייתה לנו איזה בעיה בטלוויזיה והיא התחילה לדבר כמו יוני בלוך. כל סמ”ך הפכה לthamech.
עכשיו זה הסתדר, חיברתי מחדש את הכבלים של האודיו, אבל זה הזכיר לי את הסיפור על הדדל לשמחת תורה עם התפתורים. רציתי לצרף את הקטע מיו טיוב ולא מצאתי. די בטוח שזה היה בשלוש ארבע חמש וחצי. מישהו זוכר את זה?
16 בפברואר, 2010 11:45 · נושאים: עירוניות
רד בורגר נסגר. כשעברתי לגור באבן גבירול, ממש על הפינה של כיכר רבין דווקא חשבתי על הבורגר ראנץ. שהיה לי מתחת לבית. אבל חלפו רק כמה ימים עד שגיליתי את רד בורגר. הייתי עדיין סטודנט עם סדר יום לא מחייב במיוחד, מה שאיפשר לי לראות סרטים בוידיאו לתוך הלילה וגם לצאת בשלוש לפנות בוקר ולאכול המבורגר. כך שזה היה די מושלם שליד הבית שלי, בפינת מאנה היו ההמבורגרים הכי טובים שהכרתי.
טוב. אולי זה טיפה מוגזם. בכל זאת - יש את מוזס וכאלה. אבל בכל מה שקשור לעלות-תועלת, אין ספק שרד בורגר היו מושלמים. יש קטע שאני מאוד אוהב בספרות זולה כשוינסנט וגה מזמין מילקשייק בחמישה דולר רק בשביל להבין איזה מין מילקשייק מוצלח זה שהוא עולה חמישה דולר. הוא מקבל את המשקה, שותה ממנו ומגיב באופן הבא. “המילקשייק הכי טוב ששתיתי בחיים שלי. חתיכת מילקשיייק מצויין. לא שווה חמישה דולר - אבל עדיין מילקשייק מעולה”. ככה גם אני מרגיש בדרך כלל לגבי המבורגרים במסעדות המבורגרים - ממש טובים, אבל לא שווים את ה-40 או 50 שקלים שהם עולים, כשאפשר היה ברד בורגר לקבל המבורגר מוצלח למדי ב-20 ש”ח. (היו ימים שזה היה גם פחות).
זה גם היה נחמד כי אני חושב שזה היה אחד המקומות הבודדים שהכירו אותי. הלכתי לשם מספיק כדי שיזהו אותי בשם ואפילו ידעו מה אני אוהב מבחינת רטבים וכאלה. גם לא הייתי צריך לקבוע עם אף אחד (למרות שמדי פעם זה בהחלט היה נחמד לחלוק), הדלפק איפשר לי לשבת שם לבד, עם עיתון או מול הטלויזיה - ולהנות מההמבורגר בשעות שהכי התחשק לי. לדבר עם הגרילרים או שמוליק בעל המקום ואפילו עם סתם מישהו אקראי שהתיישב לידי.
רוב הזמן היה נראה שהעסק די הצליח - הבורגר ראנץ שהיה בפינה כבר נסגר (זה גם עניין די עצוב אגב - אני חושב שזה הבורגר ראנץ הראשון שהכרתי בחיי ואולי אפילו ההמבורגר הראשון שאכלתי, בערך בגיל 6 כשאבא שלי לקח אותי לקנות את ארבעת המינים בכיכר מלכי ישראל) וגם המקדונלדס שהיה שם בפינה. אמנם נפתח מתחרה ראוי אחר - המג’יק בורגר שעדיין מכדרר קציצות, אבל האמת שנראה שיש בעיר הזאת פחות ופחות גרילרים פשוטים טובים ועממים, ויותר מדי מסעדות שהופכות את ההמבורגר למנת שף יקרה ופלצנית. (שוב - השרימפבורגר של גוצ’ה מצוין, אין תלונות), אבל תמיד היה נחמד שיש גם את רד-בורגר. לחזור אליו גם בלי להזמין תור ובלי להכאיב לאוברדראפט.
אני מודה שבשנים האחרונות כבר הלכתי הרבה פחות. עם הסוכרת אני משתדל לאכול יותר בריא ועם סדר היום שלי זה כבר לא פשוט לקפוץ לבלוס באמצע הלילה. אבל פה ושם, בעיקר אחרי מפגש עם חברים בשופטים, הייתי עוד פוקד את המקום ועדיין היו זוכרים את שמי. אפילו שהייתי מגיע “פעם ב…”.
בשבת האחרונה עברנו שם וגילינו שהמקום סגור. שלט קטן מודפס על A4 היה תלוי והודיע שהיה כבר הערב האחרון. וקצת הצטערתי שלא יצא לעשות עוד איזה ביקור חטוף אצל שמוליק, להמבורגר השף עם טבעות בצל. אבל היו שנים טובות וטעימות.
13 בפברואר, 2010 5:39 · נושאים: סרטים, חברה וקהילה
טוב, ראיתי עכשיו שהמפגינים אתמול בבלעין החליטו להתחפש כמו הדמויות מאבאטר. אני מתאר לעצמי שזה נעשה בשביל להדגיש את הדמיון שבין הכחולים המדוכאים האלה לבין הדיכוי של התושבים באיזור חומת ההפרדה.
טוב, אני לגמרי בעד כל דבר שיגרור קצת תשומת לב להפגנות החוזרות האלה שאנחנו מתעקשים להתעלם מהם מדי שבוע (כנראה שבשישי בצהריים אנחנו עסוקים מדי בשביל דברים כאלה), אבל אבטאר הוא סרט מעפן. רק רציתי להגיד את זה.
המלך הוא עירום, בסדר?
לא אכפת לי שזה הסרט המצליח ביותר בכל הזמנים. כולכם יודעים שזה רק בגלל שלאף אחד אין בבית תלת מימד אז יותר אנשים הלכו לקולנוע לראות את זה ולא הורידו באינטרנט או חיכו לדיוידי.
אותו סרט - בדו-מימד, לא היה זוכה אפילו לאזכור. ואני גם לא חושב שהאפקטים היו מי יודע מה. נראה לי שאליס בארץ הפלאות הולך להיות הרבה יותר מרשים ואני אפילו לא אוהב כל כך את טים ברטון.
אני רק אומר את זה כי אני חושב שזה היה יכול להיות הרבה יותר מגניב אם המפגינים היו מתחפשים לאוויקס מסטאר וורז (וזה כנראה המשפט הכי גיקי שכתבתי בחיים שלי).
בכל מקרה - הרבה מתלהבים שדיברו על העומקים הרבים שיש בסרט הזכירו גם את המשמעות הפוליטית שלו. בדרך כלל זה הכי מזכיר לנו את הדיכוי של האינדיאנים בארה”ב (שלא לדבר על זה שהעלילה היא אחד לאחד פוקוהונטס), אבל הנה - זה קורה גם כאן ממש לידנו. ולא צריך אפילו להיראות מטופש עם משקפיים כחולים-אדומים בשביל לראות את זה. רק לצאת קצת מהאדישות ולהתסכל על מה שקורה מעבר לפינה.
12 בינואר, 2010 5:13 · נושאים: אני, חברים, היא
יש מקום ויש תאריך. היו לא מעט התחבטויות בדרך, אבל עכשיו לפנינו רק החלקים הכיפים (אני מקווה, אולי חוץ מהרבנות). טפו טפו טפו - בלי עין הרע.
12 בינואר, 2010 9:17 · נושאים: טלויזיה, חברה וקהילה
זה לא שאני לא נהנה מ”סרוגים” - אפילו מאוד. אבל יש משהו ב”גרסא הדוסית לפלורנטין” שכל הזמן גורם לי להיזכר בזה:
« פוסטים ישנים יותר
