למדתי פעם שמצב של אושר הוא עניין מסובך. להגיד שאתה מאושר, שלא חסר לך שום דבר, שהכל תמיד מדהים – זה לא ממש ריאלי.
אבל יש רגעים. לא מצב מתמשך, אלא רגעים קטנים שבהם אתה יכול לעצור לרגע ולהגיד לעצמך – עכשיו. עכשיו אני מאושר.
החכמה היא לדעת לזהות את הרגעים האלה ולנצור אותם.

היא נסעה לירושלים יום לפני עם האוטו. ואני תיכננתי להצטרף בשישי בבוקר. הרבה זמן חלף מאז שנסעתי באוטובוס לירושלים – או בכלל באוטובוס בינעירוני (באוטובוסים בתוך העיר אני נוסע כל הזמן) וקצת שכחתי איך זה. פתאום להידחף בין דוסים וחיילים – לדחוף את התיק בתא המטען ולקוות שיהיה לך מקום לשבת. על האוטובוס הראשון ויתרתי מראש כשראיתי את כמות המסתערים. אבל גם בשני שהגיע זה לא הצליח. עד שהנחתי את התיק בתא המטען כבר היה תור של אנשים שעלו לרכב – והאנשים לפני בתור כבר הבינו שהם לא ימצאו מקום ישיבה.

החלטתי לנסות את הרכבת – האמת שהיא הזהירה אותי כל הזמן שלוקח המון זמן ושהרכבת מאספת ונוסעת בדרכים עקלקלות. אבל לא התחשק לי להידחס. לוח הנסיעות בישר על רכבת שיוצאת עוד עשר דקות.
הקרונות היו חצי ריקים. חיברתי את האוזניות ללפטופ והשמעתי את “רשימה ד’”. כשחילקתי את השירים שיש לי על המחשב לרשימות הייתה לי “רשימה קלילה”, “רשימה שקטה”, “רשימת רוק” ואז הייתה רשימה נוספת של שירים טובים. בעיקר ישנים אבל לא רק. לא ידעתי כל כך איך לקרוא לה ובגלל שהיא הייתה הרשימה הרביעית קראתי לה רשימה ד’.
הרכבת המאספת לירושלים חולפת בין עמקים ושדות. הנוף היה מדהים. השמיים היו מעוננים עם אסופות קרני שמש שבוקעות הן כמו עמודים שניטעים מהאפור וניצבים לכל החום והירוק. קצת קראתי עיתון וקצת קראתי מאמר ללימודים.

אריק איינשטיין שר את “שיר אהבה סטנדרטי” ואני חשבתי עליה, על החתונה שאנחנו מתכננים. , הביטלס שרו את “all my loving” ואני חשבתי על הנסיעה שלה להודו בשנה שעברה ועל איך היא תחכה לאסוף אותי בתחנת הרכבת בירושלים. מוניקה סקס ניגנו את הקונפורמיסט והרהרתי בשבוע העמוס בעבודה שחלף עלי. הרכבת התפתלה בין הרים בדרכים חצובות. איתי בקרון היו רק אם ותינוק. יוני רכטר ומזי כהן ביצעו את “הידעת את הדרך”. דני רובס שר את רכבות וחשבתי על זה שהשבוע מלאו 29 שנים לרצח ג’ון לנון. לא היה אכפת לי שלוקח לי חצי שעה או אפילו שעה יותר להגיע. נשאר לי רק לנצור את הרגע.