זהו. הדברים הגדולים נסגרו.
יש מקום ויש תאריך. היו לא מעט התחבטויות בדרך, אבל עכשיו לפנינו רק החלקים הכיפים (אני מקווה, אולי חוץ מהרבנות). טפו טפו טפו - בלי עין הרע.
ארכיון חברים
מה שהתרחק
“I know I’ll never lose affection
For people and things that went before
I know I’ll often stop and think about them”
לנון ומקרטני.
יש עוד מלא זמן עד החתונה, אבל התחלנו כבר לחשב רשימות מוזמנים. התהליך זה גרם לי להתעורר (או אולי בעצם ההפך?) ולחשוב על חברים שאני כבר לא בקשר איתם.
אלה מהתיכון ומהנוער העובד, אלה מהגדוד ומהמפח”ש ואלה שגרו איתי בדירה במושב. בכלל שותפים לאורך השנים (חוץ מדן כמובן). חברים מהלימודים באוניברסיטה,מלימודים במקומות אחרים וכאלה שסתם הכרתי בקמפוס. אנשים מעבודות קודמות ואולי עוד ששכחתי. יכולתי ממש לפרוש כאן רשימה של שמות.
חלק גדול מהאנשים האלה היו בחלקים מסוימים של החיים שלי - האנשים הקרובים אלי ביותר. ועם רובם היום אני בכלל או בקושי לא בקשר.
הרבה מתוך זה קשור למרחק גיאוגרפי. חלק מזה קשור לסדר יום או פשוט למסלולי חיים שונים. לא מעט מזה גם נעוץ בי, בבחירות שלי או בתקופות מסוימות שבהם התרחקתי.
חלק מהם התחתנו בעצמם ולא הייתי שם. לאחרים אפילו יש ילדים שאף פעם לא ראיתי. בודאי לכל אחד מהם הייתה כבר איזה תקופה פחות נעימה שלא נכחתי בה לתת לו כתף.
אין לי הרבה על מה להביט לאחור. טוב לי איפה שאני. אבל אם מותר להצטער על משהו - זה נראה לי כמו דבר ראוי להצטער עליו.
להמשיך ישר
טיול בצפון, בלי ג’י פי אס. בלי לספר לאף אחד עצרנו מדי פעם לשאול הוראות.
- “תמשיכו ישר ותשאלו שם” אמר לנו הנשאל הראשון.
- “תמשיכו ישר” אמר גם השני ששאלנו שם.
- “תמשיכו ישר בפניה”
-”עד שתגיעו לצומת T ואז תמשיכו ישר!” (בחיי - איך עושים את זה? איך ממשיכים ישר בצומת טי?)
- “תסעו עד לכנרת ואז ישר”.
יכול להיות שאין פניות בכל הצפון הזה?
בסוף הגענו לצומת שפניה אחת ממנה הובילה אל האכסניה שבה היינו - פוריה. האפשרות השניה הייתה לשוויץ. חתיכת דילמה/
בסוף המשכנו ישר.
JUST
דן מספר שהוא פעם היה בדייט בזמן השיר הזה - ג’אסט של רדיו הד - היה ברקע ומטבע הדברים הוא והדייט התחילו לדבר על איזה שיר מעולה ואיזה קליפ מדהים (אם אתם לא יודעים על מה אני כותב - תעשו פליי ואז תמשיכו)
אז הם מדברים על הקליפ בדייט ומתחילים לתהות על הסיום שלו - מעניין מה האיש ששוכב על הרצפה אומר לכל ההמון שמתגודד סביבו בדיוק כשהם מורידים את הכתוביות ואז דן אומר לדייט שלו שזה בטח איזו אמת גדולה על המשמעות הזניחה של הקיום שלנו והבנאליות של המציאות שבה אנו חיים או משהו כזה (יש לו תואר ראשון בפילוסופיה, לדן).
והדייט מקשיבה ושותקת לרגע ואז אומרת לו “אני לא חושבת שזה יילך בנינו”.
דן טוען שהיה לה בעיה להתמודד עם פילוסופיה מעמיקה. הוא סיפר לי את זה בצהריי יום שישי, ישבנו על בירה וסנדביץ מצויין ובדיוק השיר נשמע ברדיו והוא נזכר בסיפור הישן הזה. ככה בפרספקטיבה של זמן - היום, אחרי שהוא כבר נמצא בזוגיות ארוכה - הוא הסכים שאולי זאת לא הייתה האמירה הכי חכמה לדייט, אבל טען שהוא לא יודע מה היא רוצה ממנו - מה הוא כבר יכול להגיד שם על המדרכה, שיגרום לכולם לשכב על הרצפה כמוהו בבחוסר אונים כזה, חוץ ממשהו מדכא כזה?
אז ניסינו לבדוק. באינטרנט היה כתוב שרדיו הד לא הסכימו לגלות מה נאמר שם כי זה יהרוס את הפואנטה של הקליפ. חשבנו שאולי מישהו הצליח למצוא איזה קורא שפתיים שפתר את זה אבל גוגל לא שיתף פעולה.
אז החלטנו פשוט להמציא בעצמנו. אם עד עכשיו אתם עדיין לא ראיתם את הקליפ ואתם עדיין לא מבינים על מה אני מדבר אז תגללו רגע למעלה, תעשו פליי ותחזרו. הנה הרשימה שחשבנו עליה - אנחנו די בטוחים שלפחות אחד מהם הוא נכון:
1. מהזווית הזאת הבניניינים נראים הרבה יותר גבוהים, כדאי לכם לנסות
2. נדמה לי שאני שומע קרוקדילים בביוב, כמו מה זה נשמע לכם?
3. בחורות מתות על גברים עם ריח של מדרכה
4. איבדתי מטבע של דולר איפשהו כאן
5. “האחרון שנשכב על הקרקע הוא ביצה סרוחה”
6. זרקתי בומרנג ועוד רגע הוא חוזר, להתכופף!
7. יאללה תחרות שכיבות שמיכה.
8. זהו פשוט נורא כיף. תנסו.
9. פזצטא!
10. מי שלא שוכב אדום! מי שלא שוכב אדום!
11. זה לא אוסמה בין לאדן שם במטוס למעלה?
12. בואו נעמיד פנים שאנחנו ערוגות של גזר!
13. די, אני לא יכול יותר עם הקבוצות המפגרות האלה בפייסבוק.
14.אני לא נותן למפוח עלים הזה לעבור כאן יותר! יש גבול!
15. ח’ברה - הבמאי אמר לכולם לשכב עכשיו על הרצפה!
ואם אתם חושבים שזה לא אף אחד מאלה ויש לכם רעיון אחר - אתם מוזמנים כמובן לשתף 
את כולם אני מכיר… אחרי כמה דקות
כנראה שיצא לי להכיר המון אנשים. בצבא. בלימודים, בפעילות שלי באגודת הסטודנטים. בעבודות השונות. יותר מדי פעמים קורה לי בזמן האחרון שאני פוגש אנשים שיודעים מי אני ואני לא מצליח לזהות אותם.
היום בבוקר למשל פגשתי את ר’ באוטובוס, ובמשך דקות ארוכות משכתי זמן והנהנתי ושאלתי לשלומה בלי שהצלחתי למקם את הפרצוף שלה.
כשסוף סוף נפל האסימון (אני די בטוח שהיא הבינה שאני לא מזהה וזרקה לי רמזים לאורך השיחה), הרגתשי ממש אהבל - סך הכל היא עבדה איתי במשך שנתיים במשרד ממול. אבל אחרי עוד רגע של חשיבה הגעתי למסקנה שזה היה ממש לא פייר הפעם - צבע השיער שלה השתנה, היו לה משקפי שמש על כל הפרצוף - וחוץ מזה - עברו איזה ארבע שנים מאז שהתראנו.
בקיצור - אנא מכם, היו סבלניים איתי. תזרקו איזה רמז שיעזור לי למקם אתכם, או לפחות תורידו את משקפי השמש.
הזמן והמרחב של חברים פלוס
השבוע הזה עבר מהר על שנינו. לפני רגע היה מוצ”ש הקודם והנה עוד יום חמישי נגמר. היא כבר נרדמת מותשת על הספה בסלון ואני בעיניים כבדות נזכר שכבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג שלי.
אין ספק שהסיבה שהשבוע הזה עבר כל כך מהר היא בגלל שעבדנו הרבה
השיר הזה “לעבודה ולמלאכה”, פותח את המחזה שראינו לפני זמן לא רב “היה לא היה” בקמארי. המחזה, שמציג את תל אביב בשנות ה-30, נפתח במקהלה של בורגנים בבית קפה המזמזים את השיר “לעבודה ולמלאכה” תוך כדי לגימת תה. אז נכון שגם היום אני יכול להצביע על אנשים שעובדים יותר קשה ממני, וכנראה שעבודה בפרסום היא לא בדיוק בניין הארץ, אבל גם אני חושב מדי פעם, כשאני עובר ברחוב ורואה אנשים בבתי קפה אני מתפלא מאיפה יש להם כל כך הרבה זמן פנוי.
לא שיש לנו הרבה על מה להתלונן. חוץ מההצגה בקמארי היינו גם שבוע שעבר בהופעת המחווה לאריק איינשטיין בפארק וראינו סרט ואירחנו חברים והתארחנו אצל חברים ומלבד זה אנחנו הולכים לעוד קונצרט בשבת, וגם לפיטר רוט ומאור כהן בזאפה (אחרי שראינו שם כבר את נורית גלרון)… ומתכננים גם אולי על שלומי שבן בעין חמד ועל האופרה בפארק כשתהיה - בקיצור - אנחנו לא פחות בורגנים צמאי תרבות מאותם תל אביבים של שנות ה-30. וכנראה שלמרות כל העבודה הזאת אנחנו מוצאים את הזמן להנות.
חשבתי על זה השבוע בזמן שחיכיתי לשני חברים בפאב. לרוע מזלי קבעתי עם שני חברים שיש להם תינוקות. זה שהילד שלו בן כמעט שנה איחר ב-40 דקות וזה שהבת שלו בת חודש וחצי לא הגיע בכלל. לפעמים כשאני חושב שלוח הזמנים שלי לחוץ ושאין לי זמן לכלום אני תוהה איך אסתדר כשיהיו לי ילדים ואני מתאר לעצמי שזאת התשובה - מאחרים לחברים שמחכים לך בפאב. אבל אולי אלה סתם מחשבות שעולות לך בראש כשאתה מחכה עם כוסית ערק ואפילו הברמן איבד את הקול ולא יכול לדבר איתך.
בכל אופן כדאי שאני אתרגל. כנראה שליותר ויותר חברים שלי יהיו ילדים בתקופה הקרובה. אני רוצה לחשוב שבזה שאני מחכה להם בפאב אני תורם במשהו למאמץ גידול הילדים שלהם. בכל אופן מתישהו בטח גם לי יהיה, נתקלתי במאמר הזה שאולי יכול לעזור למישהו מהקוראים להתמודד קצת יותר טוב עם השנים הראשונות. בינתיים… שווה לחכות. בינתיים הנה פרסומת שתופסת את העניין הזה קצת אחרת:
פריטה
כשחזרה מהודו קניתי לה מתנה - גיטרה.
האמת שאני אף פעם לא הצלחתי כל כך לנגן בעצמי. כמה פעמים נסיתי כשהייתי בתיכון - אפילו הייתה לי גיטרה משל עצמי שרק לפני שנתיים-שלוש מסרתי אותה. היו לי ספרים וחוברות והכל. אבל השתעממתי, לא תירגלתי מספיק ולא כל כך הצלחתי. אולי הבעיה הייתה שהטעם המוסיקלי שלי בתיכון היה קצת מעפן (עד היום אחד השירים הבודדים שאני יודע לנגן זה “ערב של שושנים” )
גם לה זה לא בא כל כך בקלות בהתחלה. היא ניסתה ללמוד לבד. ופה שם נתקלה באקורד מסובך או פריטה קצת מורכבת. אבל בניגוד אלי - היא לא התייאשה. קבעה לעצמה שיעורים עם מורה פרטית פעם בשבועיים כדי שתסביר לה את מה שקשה להבין לבד. והיום - זמן קצר מאוד אחרי שהתחילה להתאמן - היא כבר פורטת במיומנות את “let it be” ו”knocking on heaven door”.
ולי לא נותר אלא להתרשם -אול זה אני - אני ניחן בתהלבות גדולה - אבל כושר התמדה מועט. לפעמים אני ממש מקנא ביכולת הזאת שיש לה - לסמן מטרה, לרצות אותה - ולהשיג. בכל מקום שבו אני אולי הייתי מוותר, ומסביר לעצמי ברציונליות מופלאה למה אני מקבל את ההחלטה הנכונה, היא תתעקש ותיאבק. אפילו אם זה יהיה מפחיד או מתסכל או קשה.
מצד שני, יכול להיות שפשוט אין לי כישרון מוסיקלי.
בכל אופן, בזמן שאני נהנה מהנגינה שלה, נזכרתי בתקופת הצבא. היה לי חבר טוב ששירת איתי והיה מנגן מדהים. אבל חוץ מההנאה שבמוזיקה שלו, הוא גם היה חבר טוב. בחודשים הראשונים אחרי השחרור עוד נשארנו בקשר. למרות שהתראנו פחות. הוא התחיל ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים ופתאום זה היה נורא רחוק מהדירה שלי בתל אביב. ואולי גם זה משהו שמעיד על יכולת ההתמדה שלי - בסופו של דבר המשכתי הלאה, מסביר לעצמי שזה טבעי וחברים באים והולכים.
בכלל לא נשארתי בקשר עם חברים מתקופת הצבא. רכשתי חברים חדשים בזמן הלימודים. אבל עכשיו אחד גר ברחובות, אחר בקצה רמת גן. לאחר יש ילד ועוד מעט לעוד אחד יהיה ילד. ופתאום כולנו עסוקים או רחוקים.וכל מפגש נהיה עניין מאוד מסובך. ואני צריך רק לקוות שאני לא אתייאש ואוותר על זה - כי אחר כך, אחרי שחולפות כמה שנים זה ממש מבאס להיזכר בחברים שהיו ואתה לא ממש יודע מה קורה איתם.
חוץ מזה כדאי להישאר איתי בקשר, יש לי חברה שמנגנת בגיטרה. זה מצויין בקומזיצים.
