ארכיון חברה וקהילה
13 במרץ, 2010 9:58 · נושאים: אני, מוזיקה, טלויזיה, פילוסופיה, חברה וקהילה
יש פתגם כזה - “כל מה שצריך על מנת שהרשע ינצח את הטוב - זה שאף אחד לא יעשה שום דבר”. (כן, עם כל הקיטש) - אני חושב שמאז ותמיד הדבר שהרגשתי שהכי מאיים עלינו זאת אדישות.יותר מדי אנשים שלא מצביעים בבחירות, או לא אכפת להם מה הם מצביעים. יותר מדי אנשים שבטוחים שמישהו כבר ידאג לזה. יותר מדי שיחות סלון. יותר מדי קריירה. ראיתי עכשיו את התוכנית של חיים הכט - מן מצלמה נסתרת עם מדרגה מוסרית - העולם צריך אותנו שנתערב. שנשפוט. שניקח עמדה ושנגיב.
פעם נורא רציתי לשנות את העולם -אולי כשהייתי בנוער העובד, אולי כשהייתי באגודת הסטודנטים. היום אני כבר לא שם. פרסומאי. בטח לא מאלה שעוזרים להפוך את העולם למקום טוב יותר.
אבל אני חייב להודות -(כן, עם כל הציניות) - שהקמפיים הבינלאומי בכלל ובישראל בפרט של אורנג’ - הrockcorps הוא משהו שמוצא חן בעיני. הכרטיסים להופעה של ריאהנה בחסות אורנג’ ינתנו רק לצעירים שיתנדבו בקהילה 4 שעות תמורתם. אי אפשר יהיה לקנות אותם. אני אוהב את זה שלוקחים את המוזיקה הכי טראשית, הכי שיטחית ופופלרית וגורמים למי שמקשיבים אותה לעשות משהו בשביל זה. זה החזיר אותי קצת אחורה - כשהייתי ראש מחלקת מעורבות חברתית באגודה, החלטנו שאנחנו הופכים את כל המלגות שהאגודה מחלקת למלגות תמורת פעילות בקהילה. היו סטודנטים שפחות אהבו את זה - למה אנחנו באים לחנך אותם? עשיה למען אחרים זה משהו שצריך לבוא מהם ולא תמורת איזה “גזר” שתלוי לאחרים מעל לראש.
אבל אני חושב שיש כאן משהו אחר. כשנותנים למישהו “פוש” קטן בכיוון הנכון - גורמים לו להרגיש איך זה לעזור לאחרים, זה משנה אותו. אולי זה הופך אותו לפחות אדיש. אני חושב שאורנג’ מצליחים להשיג הרבה יותר מ-4 שעות תרומה לקהילה שכל נער צריך לתת תמורת ההתנדבות. הם מצליחים לקחת אנשים שהדבר שהכי חשוב להם כרגע זה כנראה ללכת להופעה של זמרת פופ מומסחרת - ומכירים להם עולם אחר.
וגם לגמרי לא אכפת לי שזה מיועד לאנשים רק עד גיל 26. לא רק בגלל שאם אתה מעל לגיל הזה ומקשיב לריאהנה זה קצת עצוב, אלא בגלל שזה בדיוק הגיל של האנשים שצריכים לשנות העולם. בגיל 27 אני כבר הפסקתי לנסות. [אולי אני אמשיך בעתיד - אבל זה כבר נושא אחר]
13 בפברואר, 2010 5:39 · נושאים: סרטים, חברה וקהילה
טוב, ראיתי עכשיו שהמפגינים אתמול בבלעין החליטו להתחפש כמו הדמויות מאבאטר. אני מתאר לעצמי שזה נעשה בשביל להדגיש את הדמיון שבין הכחולים המדוכאים האלה לבין הדיכוי של התושבים באיזור חומת ההפרדה.
טוב, אני לגמרי בעד כל דבר שיגרור קצת תשומת לב להפגנות החוזרות האלה שאנחנו מתעקשים להתעלם מהם מדי שבוע (כנראה שבשישי בצהריים אנחנו עסוקים מדי בשביל דברים כאלה), אבל אבטאר הוא סרט מעפן. רק רציתי להגיד את זה.
המלך הוא עירום, בסדר?
לא אכפת לי שזה הסרט המצליח ביותר בכל הזמנים. כולכם יודעים שזה רק בגלל שלאף אחד אין בבית תלת מימד אז יותר אנשים הלכו לקולנוע לראות את זה ולא הורידו באינטרנט או חיכו לדיוידי.
אותו סרט - בדו-מימד, לא היה זוכה אפילו לאזכור. ואני גם לא חושב שהאפקטים היו מי יודע מה. נראה לי שאליס בארץ הפלאות הולך להיות הרבה יותר מרשים ואני אפילו לא אוהב כל כך את טים ברטון.
אני רק אומר את זה כי אני חושב שזה היה יכול להיות הרבה יותר מגניב אם המפגינים היו מתחפשים לאוויקס מסטאר וורז (וזה כנראה המשפט הכי גיקי שכתבתי בחיים שלי).
בכל מקרה - הרבה מתלהבים שדיברו על העומקים הרבים שיש בסרט הזכירו גם את המשמעות הפוליטית שלו. בדרך כלל זה הכי מזכיר לנו את הדיכוי של האינדיאנים בארה”ב (שלא לדבר על זה שהעלילה היא אחד לאחד פוקוהונטס), אבל הנה - זה קורה גם כאן ממש לידנו. ולא צריך אפילו להיראות מטופש עם משקפיים כחולים-אדומים בשביל לראות את זה. רק לצאת קצת מהאדישות ולהתסכל על מה שקורה מעבר לפינה.
12 בינואר, 2010 9:17 · נושאים: טלויזיה, חברה וקהילה
זה לא שאני לא נהנה מ”סרוגים” - אפילו מאוד. אבל יש משהו ב”גרסא הדוסית לפלורנטין” שכל הזמן גורם לי להיזכר בזה:
21 בדצמבר, 2009 9:22 · נושאים: טלויזיה, פילוסופיה, חברה וקהילה
בתור סטודנט לפסיכולוגיה, מכריחים אותך להשתתף ב-15 שעות ניסוי בתור נבדק - את הניסויים עורכים בדרך כלל סטודנטים לתואר שני עם יצר התעללות בלתי מדוחק, זכרונות מהניסויים אותם הם עצמם עברו וגם יצר נקמה.
אמנם רוב הניסויים הם למלא שאלונים, אבל מדי פעם יש משהו קצת יותר אכזרי. אני למשל עד היום מפחד לגעת בגבינה צהובה בגלל הסיכוי שהיא מחושמלת. תמיד שעשע אותי גם שרוב הידע שיש לפסיכולוגים על המוח האנושי ועל האנושות ודרכי ההתנהגות בכלל מבוסס על כמה חננות שהלכו ללמוד את זה “כי אני נורא טובה להקשיב לאנשים ואני נורא רוצה לעזור להם ולהבין מה גורם להם להרגיש עצובים” ועל כמה חסרי אופי שהחליטו שפילוסופיה זה מסובך מדי ובהנדסה יש מספרים. שלא לדבר על זה שלכולם יש את תסמונת הסטודנט לפסיכולוגיה והם הרי ממילא מאבחנים אצל עצמם כל מחלת נפש אפשרית (היחידה שלא גיליתי סימפטומים עבורה זה סינדרום לחץ פוסט טראומטי - חוץ מזה יש לי הכל).
בכל אופן, נכון שהיום יש ועדות אתיקה ואמנת הלסינקי שמגדירה מה מותר לעשות לסטודנטים שנה א’ ומה אסור אבל פעם זה לא היה ככה. ולרוב הסטודנטים לפסיכולוגיה יש חרדות מניסויים קלאסיים עליהם לומדים כבר במבוא - הניסוי של מילגרם בו נבדקים הורו לחשמל סטודנטים לפסיכולוגיה ועשו את זה ביותר מדי התלהבות וגם הניסוי של פיליפ זימברדו.
האחרון תמיד עניין אותי במיוחד. מדובר בניסוי בו סטודנטים לפסיכולוגיה חולקו לסוהרים ולאסירים ולמרות שאף אחד לא הכריח אותם - התחילו להתנהג זה לזה ברשעות ומלאו את התפקיד - האסירים הפכו צייתנים ואומללים והסוהרים הפכו עריצים ואכזריים. אפילו זימברדו עצמו התחיל להתנהג כמו מנהל הכלא. לאחרונה התלהבתי לגלות שקטעים מהניסוי נמצאים ביו טיוב - ראו לפניכם.
יש אנשים שנמצאים בשוק מהצייתנות שבה הסטודנטים נכנסים לתפקידים למרות שלכאורה הם יכולים לפרוש בכל זמן שהם ירצו. אני אישית יכול להסביר את זה בקלות - נורא קשה למצוא מספיק ניסויים בשביל למלא את ה-15 שעות שאתה חייב לעשות, אז לפרוש באמצע? בגלל שמישהו הכריח אותך לעמוד קצת בדום?
אבל כאמור - מאז האקדמיה חזרה למוטב, והוחלט שגם למען המדע לא ראוי להתעלל בנבדקים בצורה כזו, בין אם הם עושים את זה בהתנדבות או בין אם זה בשביל שיום אחד הם יוכלו לעשות את זה לאחרים כשהם יהיו סטודנטים לתואר שני. היום הניסויים מכילים כאמור בעיקר שאלונים כמו הכתמי רורשך שבמערכון החמישיה הקמארית. והתאכזרות פסיכולוגית כזו סרה מן העולם.
לפחות ככה חשבתי עד שראיתי את הפרומואים של האח הגדול. את החלוקה לעניים ועשירים, לשוטרים וגנבים וכן - גם לאסירים וסוהרים. אני לא אוהב להצטדק, ובידור זה חשוב, אבל אף אחד לא חושש מהרגע שבו נתחיל לירות לאנשים ברגליים ולהגיד להם לרקוד רק כי ישעמם לנו?
16 בדצמבר, 2009 12:35 · נושאים: אני, שגרה, פילוסופיה, חברה וקהילה
כנראה שראיתי סיינפלד יותר מדי פעמים -
כי כשהוא סיפר את הבדיחה הזאת אצל קונאן אובריין, אני נזכרתי שכבר שמעתי אותה עוד פעם
(יש מצב שהוא לא יודע על כל השידורים החוזרים בביפ)
בכל אופן, זה דווקא יפה לראות איך אותה בדיחה נשארת למרות ההתקדמות הטכנולוגית. דטרמינזם טכנולוגי, מישהו?
תחשבו על זה - לכאורה הIphone הוא שיא הטכנולוגיה שאמורה להקל על חיינו, אבל ת’כלס - הבעיות המרכזיות שלנו נותרו אותן בעיות. כשמתעצבנים על מישהו - רוצים להוציא את האגרסיות.
3 בדצמבר, 2009 8:42 · נושאים: אני, שגרה, חברה וקהילה
שלושה ימים הייתי בלי טלפון סלולרי. הוא נשכח בירושלים.
שלושה ימים לא הייתי זמין. שלושה ימים הייתי צריך לחפש אלטרנטיבות בשביל להישאר בקשר. לשמוע הודעות, לקרוא מיילים, צ’אטים. כמעט קניתי טלכרט.
חשבתי שיהיו לי תובנות עמוקות אחרי שלושת הימים האלה. אולי על החברה המודרנית שמשעבדת אותך להיות דרוך וזמין כל הזמן. אולי על החיים ב”אי הבודד” ללא תקשורת. האמת היא שפשוט דיברתי עם יותר אנשים באמצעות הפייסבוק. והצלחתי גם ללמוד כמה מספרי טלפון בעל פה - מה שלא כל כך קורה כשאפשר פשוט להכניס אותם לזיכרון.
עם זאת, הבעיה שעדיין לא הצלחתי לפתור - איך לעזאזל אנשים הצליחו להיפגש אחד עם השני לפני שהיה להם טלפון סלולרי?
30 בנובמבר, 2009 10:05 · נושאים: שגרה, חברה וקהילה
במקרה ראיתי מה הדברים שהכי מעניינים אותנו:
אז מה זה אומר? שהרבה אנשים מתעניינים בטוויטר ופייסבוק אבל לא ממש יודעים מה זה?
שעוד יותר אנשים לא יודעים מה זה RSS? (אז איך לעזאזל אתם עוקבים אחרי הבלוג שלי כל הזמן? בלי פייסבוק ובלי RSS?)
אה, התשובה כנראה בשורה הבאה - עוד יותר אנשים לא יודעים בכלל מה זה בלוג.
nlp אני גם לא מכיר. אבל כמובן שהכי אהבתי את השאלה שנמצאת במקום השישי. “מה זה אהבה?” - אמנם הדקדוק לא נכון, אבל הכוונה יפה. (האם ביאליק היה הראשון ששאל את זה ב”הכניסיני תחת כנפך?)
למרות שאני די בטוח שאני יודע את התשובה. אולי לא תמיד אפשר להסביר את זה. טובי המשוררים ניסו - אז דווקא שגוגל יצליח?
זה קצת מצחיק איך אנחנו פונים לגוגל עם כל שאלה שיש לנו. יש אתר שנקרא let me google that for you. בכל פעם שמישהו בעבודה שואל אותי שאלה טיפשית שהיה יכול למצוא את התשובה לה בעצמו אני משתמש באתר הזה בשביל לרמוז לו שהוא היה יכול למצוא את זה לבד. אם אתם לא מבינים איך זה עובד אז תמצאו את האתר הזה - או שתיכנו ללינק כאן.
בכל מקרה הגעתי למסקנה שאולי עכשיו הפוסט הזה הולך להופיע בתור אחת התוצאות כשמישהו יחפש את השאלה “מה זה אהבה?” אז אולי כדאי שתהיה לי גם תשובה לזה.
אז אני יושב עכשיו בבית, על הספה בסלון, ובכתף שלי יש שקע קטן שמחכה לראש שלה שיהיה מונח עליו, והיד שלי מעסיקה את עצמה בהקלדות כשהיא באמת רק רוצה ללטף לה את השיער. זאת אולי תשובה טובה.
נחמד שעוד מעט היא חוזרת.
« פוסטים ישנים יותר
