אבא סיפור
מוקדש לאבא הכי טרי שאני מכיר.
אין לי הרבה עצות לתת. לא ממש מומחה ב”איך להיות אבא”, אבל נדמה לי שאחד הדברים החשובים זה לדעת לספר סיפורים יפים.
אתה תהיה ממש בסדר.
ארכיון אוגוסט, 2008
חמישה בלוגים לכבוד Blog day
תיבת הסבון של יובל:
בלוג האופנה הצהוב של ספי:
http://way2yellow.blogspot.com/
וגם בלוגים של אנשים שאני פחות מכיר באופן אישי:
אלמה, בלוג דימיוני:
המזבלה…
ובלוג הקריאטיב של מירן פחמן:
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=meiran
קצר וקולע, אני יודע.
להיות מפורסם
זאת תשוקה אנושית לחלוטין - לרצות לזכות בתהילה. להיות גדול יותר מהרגע, להשאיר את השם שלך גם אחריך. שכולם יכירו אותך וידעו מי אתה.
אם אפשר אז גם שיזהו אותך ברחוב - שיעריצו ושיאהבו אותך. (כמו את גידי גוב - למשל)
אני גם די בטוח שזה לא משהו חדש. בסרט “טרויה” מוצגות בפני הגיבור היווני אכילס שתי אפשריות - הראשונה היא לא לצאת למלחמת טרויה, ואז מבטיחה לו האורקל מדלפי - כי הוא יחיה חיים ארוכים ומאושרים ומשפחתו, וימות בגיל מפולג במיטתו, עם האוהבים אותו מסביבו. האפשרות השניה היא לצאת למלחמת טרויה - למות בה - ולזכות בתהילת עולם. במשך אלפי שנים - כך מבטיחה לו הדלפי - אנשים יזכרו את שמך, ויהללו את גבורתך. אכילס בוחר כמובן באפשרות השניה, ובאמת - עד היום אנו מכירים את הגיבור מהאילידה של הומורוס, ונושאים את שמו בהקשרים שונים. וחוץ מזה בראד פיט שיחק אותו.
אז בכל זאת השתנה במרוצת השנים? אכילס היה צריך לצאת למלחמה נוראית - להתמודד עם הקטור הגיבור, לפרוץ את חומות טוריה ואף למות בקרב על מנת שנזכור את שמו. ככה זה היה פעם - בשביל לזכות בתהילה היית צריך לשלם. בדרך כלל בזיעה.
ומה היום? מה צריך לעשות היום בשביל שיכירו את השם שלך?
בעיקר להיות בטלויזיה.
טרנד תוכניות המציאות קיים כבר עשר שנים בערך. זה באמת לא משהו חדש וחלק מהתוכניות שמגיעות השנה לארץ (האח הגדול, המירוץ למיליון, מפרץ האהבה והישרדות שהגיעה בשנה שעברה) כבר קיימות זמן רב בחו”ל. להבדיל מ”כוכב נולד” למשל, בה נדרשים המשתתפים להוכיח כישרון ויכולת כלשהי, משתתפי התוכניות הנ”ל צריכים בעיקר, להיות. פשוט להופיע בטלויזיה.
אני לא אומר שזה פשוט להיות בטלויזיה. ואת המחיר שלירוי שילם בשנות ה-80 בזיעה, היום משלמים בפאפרצ’י. אבל אני בטח לא אהיה הראשון שאבקר את “גיבורי התרבות” שלנו היום. הם אנשים נחמדים למדי, נראה כך. רובם גם יפים יותר מהממוצע. אבל מה הם יודעים לעשות שאני לא? אני בטוח שאפילו בלכבוש את טרויה יש לי ולנעמה קסרי פחות או יותר אותו סיכוי. אין שום סיבה שאני אזכה לפחות כבוד, כשאני הולך בקסבה עם החזה מתוח.
כן, אני מודה. גם אני תמיד רציתי להיות מפורסם. ואפילו הייתי בדרך הנכונה - כבר כשהייתי בכיתה ב’ הופעתי בשני פרקים של רחוב סומסום! וזה נראה כמו הימור בטוח. כבר הכנתי מראש נוסחי תגובה אוטומאטיים למכתבי המעריצים, משקפי שמש כהות, והתחלתי להתעניין בעלות של מאבטחים אישים למקרה שאני ארצה ללכת לשוק ביום שישי.
אבל אז זה קרה - אנשים התחילו לזכור את השם שלי - ולחשוב שאני מישהו אחר.
בחיים לא פגשתי את שחקן הכדורגל שנושא את אותו שם שנתנו לי הורי. עקבתי אמנם, בלית ברירה, אחרי הקריירה שלו. המעבר שלו מצפרירים חולון למכבי נתניה לפועל תל אביב ועכשיו לסחנין.
מדי פעם הייתי מקבל טלפון מילד מתלהב ששואל אם אני טל חן שחקן הכדורגל. (לפעמים העמדתי פנים שאני כן לדקה או שתיים). ואפילו ספגתי שיחת נאצה אחת אחרי שטל חן הבקיע גול עצמי.
עכשיו אני יודע שכבר לא אוכל להיות מפורסם. זה יהיה מבלבל מדי עבור כתבי הרכילות להתמודד עם שני טל חן. אני אצטרך כנראה להתמודד עם אפרוריות האלמוניות ולהסתפק בתמיכה והתהילה שאני מקבל מהאנשים שקוראים את הבלוג שלי (כן, כן אתם).
מעניין אם גם המשתתפים בפרסומת של מרכנתיל - חושבים כמוני.
נכתב על ידי טל חן
על ברנשים, חנונים וחתיכות
את הגיבן מנוטרדאם, כתב ויקטור הוגו בשנת 1831 - 177 שנה חלפו, ואינספור סיפורי אהבה התרחשו, סערו ואף גוועו מאז.
לעיתים זה נראה כאילו היום, כשתיגש אזמרלדה לבחור בין הקצין הצעיר והיפה, הכומר רב הכח הפריסאי העשיר והגיבן העלוב, הסיפור יראה אחרת לגמרי.
ואולי - זה תמיד היה כך? הרי הסיבה שה”גיבן מנוטרדאם” הצליח כל כך ממחישה לנו שגם בפאריז לפני שתי מאות זה היה מסקרן ומוזר כשבת צוענים יפיפיה מחליטה להתאהב דווקא בגבר עם הנשמה הזכה ביותר - ולא בזה שיש לו את הכסף, היופי או עמדת הכח.
אני מודה שאני עוקב אחר תוכנית המציאות “היפה והחנון” בערוץ 10, ואני גם לא מנסה להתחסד - אני נהנה בעיקר מהמציצנות ומהאור המגוחך שבו מוצגים המשתתפים (ובעיקר המשתתפות). אבל הפרק ששודר השבוע - ממש גרם לי לחשוב. (אני יודע - זו קפיצה די גדולה מויקטור הוגו לפיני טבגר).
בפרק ששודר השבוע הוטלה על החנונים משימה - להצליח בכמה שיותר “דייטים” בסבב ספינדייטינג. ובעמדה קצת רגשנית - נהניתי מאוד לראות איך יואב, משתתף התוכנית הביישן והשקט ביותר. זוכה - משנתנה לו ההזדמנות להציג את עצמו - לההצלחה הגדולה ביותר בקרב הבנות. (אגב - אני הכי בעדו ובעד דניאל בת זוגו!)
אולי זאת לא הייתה באמת הצלחה - אולי הן קצת ריחמו עליו, או חשבו שהמאמץ שהוא משקיע בלמצוא חן בעיניהן ראוי להערכה, או סתם שהוא “חמוד”, ולא בטוח שהנשים שעימן הוא נפגש לספנדייטיינג באמת היו מוכנות לנסות “על אמת” מערכת יחסים איתו. אבל אני חושב שיש כאן משהו נוסף.
בפרק של “נשואים פלוס” באד משתתף בשעשועון טלויזיה בו חתיכה צריכה להחליט אם היא בוחרת בבאד הנמוך והעלוב או בחתיך לטיני שרירי ונטול חולצה. באד מנסה לשכנע את הבחורה שכדאי לה לבחור דווקא בו - כי בשבילו היא תהיה אלילה, הוא יעשה בשבילה הכל, יאהב תמיד ואף פעם לא יפגע בה. זה אמנם לא עובד על הבחורה הספציפית הזו - אבל דבריו של באד בטלויזיה נוגעים בליבן של כוסיות בכל העיר והן מגיעות לפתח משפחת באנדי ומתחננות שבאד יבחר בהן. (מי שרוצה לראות את הפרק יכול לעשות את זה כאן, אבל תסיימו את הפוסט קודם)
אז אולי באמת יש בזה משהו. נכון שההסתמכות המחקרית של קשורה למקורות תרבות כמו צעירי תל אביב, נשואים פלוס וה”יפה והחנון”, אבל אולי סיפור אהבתם של אזמרלדה וקוזימדו הוא על זמני וגם היום - החתיכה האקזוטית היתה ניגשת ל”כונף” שכולם צוחקים עליו, מצליחה לראות מעבר לגיבנת את נשמתו הזכה של המסכן, להתאהב בו וגם להשקות אותו מים צוננים (כמו בשיר של גלי עטרי).
זה בדיוק הרעיון שעומד מאחורי הפרסומת המעולה הבאה - לחנות ספרים עתיקים:
נכתב על ידי טל חן
שישיות
אני אוהב את שישי בבוקר. אני אוהב לקום ולהנות מהעיר הזאת ברגעים הכי יפים שלה. לצאת מהבית כשתל אביב עוד לא התעוררה. הרחובות ריקים (עד כמה שהם יכולים להיות). בתי העסק נפתחים בפיהוק, והאנשים מהפרברים עוד מתארגנים בבית ולוקחים את הילדים לגן.
ואז כל הלך הופך למלך.
אפשר לעבור את כל דיזינגוף בלי שאף אחד דוחף אותך. אפשר לקנות מיץ בתמרה בלי להמתין בתור, אפשר לרכב בשדרות בן גוריון בלי להתחמק מרצועות הכלבים התועות, לשבת בבית וקפה בלי שאף אחד ייקח לך את העיתון, לנשום בלי לחשוש לעשן סיגריה שיתגנב מאחוריך. אפילו המאבטחים לא שואלים אם יש לך נשק.
אבל בינינו - יש סיבה שהעיר ריקה. למי באמת יש זין לקום בשעה כל כך מוקדמת? לא מספיק מה שעובר עלי כל השבוע? ראבאק תנו להישאר במיטה. החיים יכולים להמשיך גם בלעדי.
את הדילמה הזאת אני פותר כבר בשבע בבוקר. עם התוכנית שישיות של מרב כנת ודנה בלום ברדיו תל אביב (102FM) המרעננות הרישמיות של שישי בבוקר. אני פוקח את העיניים בשבע מחייך כשאני נזכר שלא צריך ללכת לעבודה היום ומדליק את הרדיו.
אין עוד תוכנית כזאת ברדיו. (אני יודע - אני שומע די הרבה). בכלל - אין הרבה אנשים עם פרספקטיבה כזאת על המציאות ( גם בתוכנית הקודמת שלהם. בשישי אחר הצהריים, הן עשו שמות משעות נינוחות שהיו אמורות להיות מיועדות לקבלת שבת ודברים קדושים אחרים). . הן ירטשו את הכותרות של עיתוני סוף השבוע, הן יהפכו הקלטות אודיו תמימות לראיונות פיקטיביים בוטים ומביכים מדי בשביל כל שעה שהיא, הן יתלוננו שהן צריכות לקום ואפילו יפתחו את התוכנית ברשימת סיבות למה צריך לחזור לישון ולא להקשיב להן.
בקיצור - היום כבר יום חמישי, מה שאומר שאתם צריכים לכוון את השעון המעורר שלכם בנייד לשבע בבוקר ולזכור שבבשביל לנוח יש את שבת בצהריים.
הנה טעימה קטנה מתוך התוכנית שמופיעה בספר פרצוף
אגב, אם כבר קמתם בשישי בבוקר - יש דבר אחד שלמדתי שאסור לעשות - אסור בשום פנים ואופן לנסות לקבוע עם חבר. כמעט כל מי שהתקשרתי אליו בשישי בבוקר וניסיתי להציע לו להיפגש לארוחת בוקר איים בניתוק היחסים הדיפלומטים איתי וצרח עלי שאני אחזור לישון.
מי צריך חברים? רדיו זה הכי טוב. (אפשר לשמוע את השיר הבא - להרים ידיים גבוה באוויר ולמחוא לפי הקצב)
הגעתם עד לכאן?
בא לכם עוד אחד?
טוב עוד אחד ודי - הפעם תסלם:
נכתב על ידי טל חן
Lend me your ears
פול מקרטני בא.
זה לא שיש לי את הכסף. אני יודע שאני אעמוד בפארק במקום מאוד רחוק ואראה איזה טשטוש מאכזב של מישהו מבצע את אובלדי אובלדה בלי ג’ון לנון. בראש זה לא נשמע כיף.
אבל כמה עוד הזדמניות יהיו לי לראות את סר פול מקרטני בהופעה? לפחות כשאני אהיה בן 64 אני לפחות אוכל להגיד שראיתי אותו.
אז לכבוד מקרטני. אבל הרבה יותר מזה - בגלל שהסרט “מעבר ליקום” (across the universe) הגיע לVOD, אני מצרף את הקטע הבא.
אם עוד לא ראיתם את הסרט - רוצו לראות. במיוחד אם אתם אוהבי ביטלס, אתם תהנו לא רק מהשירים הביצועים הפנטסטיים - אלא גם מאינספור האנקטודות הקטנות המיועדות בדיוק לכל הביטלמאנייקים. אז הנה הביצוע של hey jude מתוך הסרט
אגב, ענק נוסף שמגיע לארץ - ג’ו קרוקר מופיע בסרט ומבצע את come together וגם בונו עם הביצוע שלו לI am the warlus.
בקיצור - בVOD הקרוב לביתכם. תראו ומהר.
מעשה בבלונים
יש לי עכשיו המון בלונים בדירה. היה לי יומולדת השבוע (כבר כתבתי על זה) וחברה שלי ניפחה המון בלונים ומילאה לי את הדירה בהם. אבל הסיפור לא קשור אליהם.היא באמת טרחה מאוד, החברה שלי, שיהיה לי יום הולדת נחמד - אפילו בישלה ארוחת ערב - פטריות ממולאות, וסלט קיסר, ותפוחי אדמה וקינוח - ולמנה עיקרית - היא הביאה סטייקים, שנכין אצלי.
אז אחרי המנה הראשונה שמנו את תפוחי האדמה בטוסטר אובן ושימנתי את מחבת הסטייקים ו… הכיריים לא נדלקים.
ניסיתי שוב. ראיתי שיש ניצוץ - זאת לא הבעיה.
בדקתי - אולי השסתום זז בטעות - לא - הוא היה פתוח.
לא יכול להיות שנגמר הגז, חשבתי - רק לא מזמן החלפנו בלונים. אולי יש דליפה? ריחרחתי סביב - לא הרחתי שום דבר חשוד.
ירדתי למטה - לא ראיתי את בלוני הגז. אולי חשוך מדי, חשבתי לעצמי.
החברה התעצבה - נורא רצתה שהכל יהיה מושלם ביום ההולדת שלי. זה מתוק מצידה. שלפתי את הגזיה שאני מביא למילואים והכנו את הסטייקים על הכירה שלה. היה כבר יום חמישי והחלטתי לחכות לתחילת השבוע בשביל להתקשר לחברת הגז.
והנה - כשבאתי לבדוק שוב את מצב הבלונים - לאור יום - גיליתי שפשוט אין בלונים. לא מלאים ולא ריקים. רק צינורות מיותמים ואת המכסה שמניחים עליהם - לבטיחות. ולא רק לי - לכל הבניין אין!
לא הבנתי - אולי היה איזה מחדל ביטוחתי ובגלל זה חברת הגז/העיריה ניתקה אותנו?
פניתי לשכן מועד הבית, הוא הנהן והכריז בפני כן! לכל הבניין גנבו את בלוני הגז!
גנבו!
רק לפני זמן קצר גנבו לי את האפניים מהרחוב. פירקו תמרור שלם בשביל להוציא אותם.
ועכשיו - את בלוני הגז.
גנבים! שודדים! - (תגיד להם דורי!)
וזה לא רק הכסף. זה העובדה שבאמת רציתי לעשות כושר עם האפניים, שרציתי לנסוע איתם לעבודה.
זאת ארוחת הערב שהחברה רצתה לבשל לי.
חבר אמר לי שאולי זה טוב כי זה היה יכול למנוע ממני להתאבד בגלל דיכאון גיל 30.
אבל להתאבד אפשר גם עם מיקרוגל. להכין אדממה אי אפשר (אפשר אבל זה יוצא הרבה פחות טעים).
תנו לי גז!!!
איזה ילד
פתאום נפלה עלי תחושה כבדה שיש יותר מדי אנשים. הרי אם הגהינום הוא הזולת, יותר זולת זה יותר גהינום, לא? זה קורה כשאני מנסה ללכת ברחוב וצפוף על המדרכה, כשאני עומד בפקק, או בתור. כששוב מספרים שמחירי הדלק או המזון עולים, או כשחברים מספרים לי כמה קשה למצוא דירה בתל אביב וכשאני רואה את הפרסומת שישראל מתייבשת. יותר מדי אנשים.
ולפעמים אני שומע, מאנשים בני גילי, שאולי לא כדאי בכלל להביא ילדים לעולם כזה צפוף. עולם מלא במלחמות ורעב ובלי אוזון ובלי מים. מי בכלל יכול להבטיח שהילד יהיה מאושר? על כולנו אמרו שאנחנו לא נלך לצבא (לא רק לילדים של חורף 73) וכולנו הלכנו והיו כאלה שלא חזרו, ואלה בטח אמירות שמלוות כל “מחזור” עד גיל מסוים (אולי גברים יותר מנשים)
באחד הקורסים באוני’, למדתי על התפתחות השפה. הסבירו לנו על עיקרון אבולציוני שמסביר איך כל דור הוא יותר משוכלל מהדור שלפניו. מכיון שילדים (או גורים לצורך העניין) יכולים לקלוט הרבה כישורים עד גיל צעיר (אצל “גורי אדם” זה בערך עד גיל 6 או 7), לפעמים אפילו יותר מכל מה שיקלטו לאורך חייהם.
נגיד שיש ציפור שלומדת לבנות את הקן. היא מעבירה את הידע הזה לגוזלים שלה כשהם צעירים, ואז הגוזלים משכללים את השיטה לאורך בגרותם ומעבירים את השיטה ה”משוכללת” לצאצאיהם וכן הלאה. כמובן - בתהליך איטי שנמשך על פני דורות.
אבל מבט אחד על הילדים של היום, ממחיש את הפוטנציאל האדיר הטמון בהם. הקלות שבה הם רוכשים כלים ומיומנויות אשר לי נראים עוד לפעמים לא ברורים (למשל, הקלות של השימוש במחשב), מבהירה לי כי עם קצת הכוונה - הם יוכלו להשיג כל כך הרבה. הרבה יותר ממה שאני אשיג בחיי.
ובין הדברים שהם ישיגו - אולי תרופה לסרטן? אולי דלק בלתי מתכלה? אולי שלום בין העמים?
אני נאנח ואומר לעצמי, מילא. שימשיך המין האנושי להתרבות. רק בואו וננסה לאפשר לדורות הבאים, באמת להיות טובים יותר מאיתנו.
פוסט מאוד דביק אני יודע.
מוקדש למישהו שיודע שזה הוא.
נכתב על ידי טל חן
