ארכיון ספטמבר, 2008
28 בספטמבר, 2008 6:16 · נושאים: פילוסופיה, המלצה
שלחו לי את זה במייל, למרות שהבנתי שיש אנשים שיש להם את זה כבר שבועות.
זה משחק “20 שאלות פשוט” - צריך לבחור דמות - כל מי שבא לכם, אמיתי או בידיוני, רצוי שיהיה מפורסם.
ואז הג’יני החביב מתחיל לשאול אתכם שאלות של “כן או לא”, ואחרי 20 שאלות הוא מפענח על מי אתם חושבים!
הכל טוב ויפה. התחלתי איתו פשוט - ג’ון קנדי. ניחש.
ניסיתי קצת יותר מסובך - ישראלי - אריאל שרון.
דרייפוס. הכיר.
ציפי לבני - ברגע שהוא שאל אם היא בלונדינית זה כבר היה סגור.
קלינט איסטווד - ידע בקלות.
מאיר דיזינגוף. ניחש - ואפילו ציין שהיה ראש העיר של תל אביב.
עפרה חזה - ידע.
פיקצ’ו - הכיר בקלות (כשהוא שאל אם הוא צהוב עוד היו התלבטויות לגבי הסימפסונים. אבל ברגע שהוא שאל אם יש לו אוזניים מחודדות זה היה די סגור).
התינוק של במבה. ידע (!).
דב חנין - הכיר גם הכיר.
נתן דטנר - לא הצליח לנחש - אבל הגיע די קרוב לדעתי - חנן גולדבלט. (אולי התשובות שלי לא היו נורא מדוייקות).
מייקל מ”המשרד” - ידע.
יובל בנאי - האמת שהיה צריך עוד עשר שאלות כי בהתחלה הוא חשב שאני מתכוון משום מה לברי סחרוף (כנראה שטעיתי בגיל)
פיסטוק מהבית של פיסטוק - מצא.
את הברווז של דודו גבע - לא מצא אבל הגיע ממש קרוב.
גונת’ר - מנהל בית הקפה מחברים - ניחש.
קיפי בן קיפוד ואוזה מפרפר נחמד - הכיר את שניהם.
אפילו את הברווזון הצהוב שלי הוא ידע לזהות!
וגם כשסתם - הקשתי “לא” על כל דבר - הוא הגיב “מתחכם שלוחץ לא על כל דבר”…
בשורה התחתונה - אני חייב להצדיע למפתח האלגוריתם. בסופו של דבר - פשוט להצמיד לכל דמות 20 שאלות שנכונות לגביה (תתפלאו עד כמה הדברים שנראים לנו כלליים יכולים לבדל אותנו אחד מהשני).
תיכנסו. תשחקו. תבלו.
27 בספטמבר, 2008 5:07 · נושאים: פילוסופיה, המלצה, עירוניות
“עוד מעט ירד פה גשם - בוא ונשאר בחוץ, נתחדש כמו הדשא, בעולם יפה רחוץ. תסתכל - הנה חוטים של גשם מישהו רוצה לתפור - בגד חג לכל העמק לגבעות להרים ולמישור”.
אולי זה היה רק טפטוף. אבל כל הזמן מתלוננים שאין בארץ עונות מעבר בעיקר אין סתיו - ועוברים ישר מקיץ לחורף.
אז הנה - הסתיו זה עכשיו. בואו נהנה ממנו כשהוא כאן. לנשום את הריח, לשטוף את הפנים ברוח, לרחוץ באוויר הנקי.
כשהייתי בחוץ נשמתי עמוק. כשהייתי בבית, ראיתי את מציצים ואת שבלול. היה ב”הוט בידור ישראלי”
עכשיו אני יוצא עוד קצת החוצה,זה פשוט מסוג הרגעים והימים שחייבים לנצל ולנצור. אם אפשר היה לקטוף אותם ולשים בצד באיזה קופסא, שאפשר יהיה לשלוף אותם כשצריך.
מאחל לכולנו סתיו נעים ושנה ברוכת גשמים.
22 בספטמבר, 2008 10:16 · נושאים: פילוסופיה
היום, ה-22 לספטמבר. שיוויון היום והלילה.
יש בזה משהו קצת עצוב. הימים ממשיכים להתקצר. יהיה חשוך יותר ויותר.
אני יושב עכשיו ליד המחשב בבית. חושב שאני צריך לסיים עבודה למחר, דברים שלא סיימתי במשרד וקיוויתי לעשות אותם בבית. בלילה.
כשיש אור, תמיד נדמה שיש יותר אפשרויות
תמיד נראה שיש עוד זמן.
לפעמים נדמה שזה לא ייגמר.
אכלתי היום עם דן ב”בנדיקט”. כשנכנסים לשם המלצרים והמארחת מאחלים לך “בוקר טוב”, אפילו שהיה כבר ערב. אולי באמת יום ולילה זה רק עניין של גישה.
חוץ מזה, “הכי חשוך לפני עלות השחר” וגם “יפה שקיעת השמש ללב עצוב”.
יש המון שירים על לילה. התלבטתי נורא. “לילה” של שלום חנוך, “את לי לילה “, “כחולה כחלום”, “לילה טוב” מתוך הכבש השישה עשר, “הבובה זהבה”, “לילות הקיץ החמים”, “ליל אמש”, “אני בא הביתה מהלילה”, “שלוש בלילה בעיר”, “לילה בחוף אכזיב”, “לילה לא שקט” של שלמה ארצי, “לילה שקט עבר על כוחותינו” של מאיר אריאל, “שיר היקיניטון”, “לילה לבן בשדות בית לחם”, “הלילה” של הכל עובר חביבי “כבר לילה בואי נישאר”, ” “לילה בלי כוכב”, “מה עושות האיילות בלילות”, ו”לילה” של נוער שולים (על משקל young girl, קצת לא קשור) ואלא רק כמה שירים שאני אוהב שעולים לי עכשיו בראש ובטח יש עוד המון המון.
בכלל נראה שיש יותר שירים על הלילה מאשר על היום. גם כן שיוויון. נראה שהלילה הרבה יותר מעורר השראה.
בחרתי את “כבו האורות” של יוני רכטר .
שיהיה לילה טוב
20 בספטמבר, 2008 9:04 · נושאים: אני, חברים, עירוניות, חברה וקהילה
רמזים קטנים כאלה מבשרים לי, שעוד מעט יהיו חגים. לוח השנה למשל. העומס בעבודה (זה שלפני החגים), אנשים שמאחלים לי שנה טובה. דברים כאלה.
חגים זה נעים. לא רק החופש מהעבודה. זרעי עונת החגים שמתעופפים אל נחירי מעלים בי זיכרונות של שנים עברו, של רגעים יפים, ילדות ומשפחה. תמים? כן תמימות. “טו-טו”, “טו-טו”, השופר קרא. “תפוח עם לחי אחת ירוקה, לחי אחת אדומה ושיהיה מהגליל”, “חג אסיף שמח, לך ולכולנו - בוא והתארח בסוכה שלנו”. עפרה חזה וניסים גרמה. דודו זר ועופרה ויינגרטיין. שבי ואוזה.
לא שלחתי הרבה גלויות שנה טובה בימי חיי. אולי רק כשהכנו אותם בגן וכאלה. לפני מספר שנים אנשיפם גילו שאפשר לאחל שנה טובה באמצעות SMS, אחר גילו שאפשר להכין מצגות PowerPoint, חברות מסחריות הציעו לנו מגוון שטיקים המאפשרים לנו לשלוח שנה טובה אחד לשני ותוך כדי זה גם לפרסם אותם. ושנה שעברה - עשינו גם את זה, במשרד (צוות טינק השתתפו, מור גל צילמה וערכה):
הייתה אבל שנה אחת - לפני שלוש שנים בערך נדמה לי - שקיבלתי מחבר טוב גלויות שנה טובה שהוא הכין בעצמו. (עם קצת עזרה…). הוא אפילו הסתובב בעיר על אופניו ושלשל את הברכות בתיבות הדואר של החברים.
זה היה מקסים, את הברכה ההיא אני עדיין שומר. (גם אסמסים חשובים אני משתדל לשמור, אבל הזיכרון מתמלא די מהר).
והנה השנה, קיבלתי מהדואר עלון בתיבת הדואר. וכותרתו הייתה “חוזרים לשנים הטובות”. כמו שלכל טרנד יש אנטי טרנד, ורטרו זה תמיד אין. אז השנה הכריז בפני הדואר - הולכים לשלוח גלויות שנה טובה אולד-פשיין.
ומי אני שאתווכח עם הדואר?
אתמול, צהרי יום שישי - במסגרת הסיבוב התלאביבי הקבוע - הגענו לשדרות בן גוריון, שם - ליד דוכן המיצים של תמרה, התמקמו מספר דוכנים שהציעו גלויות שנה טובה מקסימות מעוצבות.
אז נכון שאין לי בולים בבית, ואת רוב הכתובת בבית של החברים שלי אני בכלל לא מכיר וגם הגלויות האלה היו לא זולות בכלל. אבל קניתי לי מקבץ ברכות, אותן אני הולך לשלוח. אז צפו פגיעה. ברכות יגיעו אליכם עם רוח הסתיו. (אל תוותרו על הסרטון האחרון - שיר יפהפה בביצוע של גרי אקשטיין)
עכשיו אני חוזר לעבוד. אני יודע שמוצאי שבת. אבל ככה זה, לחץ לפני החגים.
16 בספטמבר, 2008 3:55 · נושאים: חברה וקהילה
כשהייתי נער - משרד הפנים היה ממש דקה מהבית של ההורים שלי.
ועדיין - היה מקום בלתי נגיש לחלוטין. מעין מצודה שעל מנת לחדור את ביצוריה היה צורך בטקטיקה מתוחכמת, תחבולות וסבלנות רבה. ממש כמו את פריצת חומות טרויה.
את המצור הייתי מתחיל עם הנץ החמה - אז התקבצו משכימי הקום אל דלת המשרד, על גרם מדרגות צר ובליבם החלטה - לנקב את המכשולים, להשיג תעודת זהות, דרכון או משהו כזה. באנרכיה שהתחוללה, עוד טרם נפתח המשרד שלט רק פתק קטן ומאולתר שנצמד אל דלת המשרד הממשלתי - ובו רשמו האנשים שהגיעו את סדר הופעתם.
לאחר שנפתחו שערי ההיכל - קיבלו האנשים מספרים על פי הרשום בפתק, או סתם על פי חדות מרפקיהם ומספר האזרחים שהצליחו לרמוס בדרך אל האיש שחילק מספרים.
מכאן והלאה - זו כבר דילמה של ממש - יש צורך לחשב את כמות האנשים שנמצאים לפניך בתור, וכמה זמן לוקח לכל אחד (וגם עמדות פעילות ישנן) ובאומדן זהיר להחליט האם משתלם לחכות בסבלנות במקום - או לקחת סיכון מחושב, לצאת לעוד כמה סידורים ולחזור עם המספר בידך על מנת לצוד איזה מסמך ממשלתי - תוך הבנה שאם יגיע תורך ותיעדר מהמקום - לא תינתן לך מידת הרחמים ולא הזדמנויות חוזרות.
לשמחתי, לא נאלצתי להגיע למשרד הפנים פעמים רבות. לאחר שעברתי לגור בתל אביב ונרשמתי לאוניברסיטה, יזמנו באגודת הסטודנטים, עמדה של משרד הפנים בתוך הקמפוס מדי פתיחת שנה, כך שיניתי את כתובתי (עם מעברי הדירות) בקלות יחסית ומבלי צורך להתעמת שוב עם המצודה האסורה הזו.
אולם, חלפו הימים, ובשבועות האחרונים הבנתי כי לא נותרה לי ברירה. נאלצתי לשוב אל אותו נמסיס, לכבוש את המוצב - ולחדש את הדרכון שלי.
כן, אם פעם היו אבירים קוטלים דרקונים במצודות, במצודה שלי הלכתי לקטול דרכונים.
התחלתי בהתעניינות מתונה באתר האינטרנט, ברירתי מה הן שעות הפתיחה ולאן הולכים. לא זאת בלבד שאני צריך להתמודד עם ההליך המיגע מחדש - אלא שהפעם גם איני גר דקה הליכה משם. ובניין הממשלה בדרום הקריה מתנשא ומאיים מתמיד.
אמנם, אתר האינטרנט הציע לי טפסים אותם ניתן לשלוח בדואר, או אפילו למלא באינטרנט ממש! אבל גיליתי חשדנות שמקורה בהיכרות עבר - והדרכון היה ממש חשוב לי, החלטתי לצאת אל משרד בפנים בגופי.
ימים ארוכים חלפו עד שאזרתי את האומץ. גם הייתי צריך לצלם תמונות פספורט. אפילו הורדתי את הטופס ומילאתי אותו לפני. אל משרד הפנים הגעתי בשעה חמישה לשמונה בבוקר. ברור לי שאני הולך לאחר לעבודה.
ופתאום, קלטתי שיש במקום שני תורים.
על תור אחד - הקצר יותר - היה כתוב, בין השאר - למחדשים דרכון המשלמים בצ’ק.
אמנם לקחתי איתי את פנקס הצ’קים, אבל עדיין היססתי מלגשת לתור הנ”ל. זכרתי היטב את החוקים של מרפי בעניין זה.
ולפתע - קריאה: יש כאן מישהו שרוצה לחדש דרכון בכרטיס אשראי?
“כן!” קראתי מתוך התור. השעה הייתה 4 דקות לשמונה.
בחור נחמד בעניבה הזמין אותי לגשת לעמדה אוטומטית. הוא עמד לידי וענה על שאלות כשהתלבטתי על מה אני אמור ללחוץ. שילמתי את האגרה ושילשלתי את הטפסים והתמונות למעטפה, יחד עם הדרכון הישן. הוא הבטיח שהדרכון יישלח אלי הבייתה תוך פחות משבוע.
בשמונה בבוקר - כבר הייתי מחוץ לבניין!
אכן, לא נותרו בעולם דרקונים לקטול.
14 בספטמבר, 2008 4:05 · נושאים: עירוניות, פרסומות, חברה וקהילה
גם אני לא יכול לסבול האמר. אין לי שום בעיה עם אנשים שיש להם הרבה כסף ורוצים להשוויץ בזה. אין לי בעיה עם אנשים שנוסעים עם האמ-אמא של המרצדס/בנטלי ואפילו רולס רויס ושתהיה גם מצופה זהב.
יש לי בעיה עם רעש, זיהום ובעיקר - עם זה שאתם סכנה לכל מי שסביבכם וזה על הזין (הקטן) שלכם. וגם עם זה שאתם תופסים הרבה מקום חניה.
כמו שכבר אמר חיים חפר לפני:
“…כל אחד הלא יגיד,
העיקר בג’יפ זה ספיד!
חיש כרוח נעבור -
ברקס! עצור! עצור!
שמע נא, איציק
מה יש, רינה?
בחייך, תן לנהוג!
למה זה את מתעקשת בני אדם פה להרוג?…”
(מתוך - היי הג’יפ)
חברה שלי אמרה שאני חייב להפסיק לקחת את הדברים האלה אישית. אז הפסקתי. וחוץ מזה יובל כבר הספיק לשמוח לפני על נפילת ההאמר.
אבל בכל זאת - חבר מהעבודה שלח לי את זה והייתי חייב לשתף:
9 בספטמבר, 2008 8:14 · נושאים: פילוסופיה
כשאני חושב על הניסוי שעומד להיערך במאיץ החלקיקים בשוויץ, אני מוכרח להודות שאני קצת מתרגש. שיחזור של המפץ הגדול - לא פחות ולא יותר.
האם ניתן לחשוב על חטא היבריס גדול מזה? התגרות עזה מזו באלים?
ההקבלה המידיית שקופצת לראש היא של מגדל בבל. גם שם התאחדו אומות העולם על מנת להרים את ראשם לשמים - לפרוץ אל מעבר לגבולות שנועדו לנו, לבני האדם. והנה כאן - אחרי שכבר למדנו להשתמש במילון ולתקשר זה עם זה - אנו מעיזים לשחזר פרק אחר של ספר בראשית. את הפרק הראשון.
ואם יפול דבר, וחור שחור יקרום אור וגידים אי שם במעמקי האדמה של שוויץ הנייטרלית. ונעלם כולנו יחד, בלי שיוותר פליט להתאבל, אולי יהא זה הפתרון המוצלח מכולם?
ישאבו לתוך מערבולת הכבידה, מעבר לאופק האירועים, העוני והשנאה, המחסור והסבל, המכאוב והמצוקה.
תיבש הבאר ממנה נשאבים העריצות, האלימות, הנקמנות, הקנאות, הטפשות וחוסר הסובלנות. לא עוד כלי משחית ומלחמה. לא עוד שחיתות ופשע. אפילו סתם חוסר נימוס. אין יותר חוסר שיוויון, אין יותר קקי של כלבים על המדרכות, אין יותר אוברדאפט, אין יותר לחות תל אביבית וג’אנק מייל ואמנות מודרנית ושכר דירה ובלק אייד פיז.
אולי אפשר היה להצטער על אובדנים מסוימים. אהבה ואושר וסקרנות. והעונה החמישית של “המשרד”.
אבל לא יישאר מי להצטער.
***
ואם כבר יישאר לא-כלום. אולי כדאי לתקן איזו טעות לשונית נפוצה לאללה. כלום = דבר מה פעוט. משהו. something.
התירגום של המילה nothing בעברית הוא לא-כלום.
אז אל תגידו כלום.
« פוסטים ישנים יותר
