ארכיון אוקטובר, 2008
31 באוקטובר, 2008 10:47 · נושאים: אני, פילוסופיה, פרסומות
יאיר גרבוז כתב פעם בספר “תמיד פולני” שהוא אינו מאמין באלוהים, אבל זה לא מפריע לו לפחד ממנו פחד מוות. אני חושב שזו הנחה שתמיד היה לי קל להתחבר אליה - אני באמת לא יודע מה יש שם למעלה, אבל לפעמים חושב שכדאי להיות מכוסה - לכל מקרה שלא יהיה. במערכון של ראיין אטקינסון, בו הוא מגלם את השטן המקדם את פניהם של המגיעים לגהינום, פונה אטקינסון אל האתיאסטים ומחייך: “אתם בטח מופתעים להיות כאן, הא?”, ותמיד חשבתי שזו הפתעה שאולי כדאי להיות מוכן אליה.
לאחרונה קראתי על “ההימור של פסקל” שקובע כי כדאי בכל מקרה להאמין באלוהים - הנחה המובססת על עקרונות של תורת המשחקים, ולפיה - במידה ואין אלוהים - לא קיים רווח או הפסד למי שמאמין או למי שלא מאמין. ובמידה ויש אלוהים - המאמינים זוכים ברווח אינסופי (גן עדן) ואילו האתאיסטים סופגים הפסד אינסופי - גהינום.
אלא שבהמשך הדברים אותם קראתי (בספרו של חיים שפירא - שיחות על תורת המשחקים) מציין המחבר כי אמונה היא כנראה לא עניין של תורת ההחלטות. וגם אם מישהו ישלם לו כסף רב להאמין בכך שגמדים צובעים את השמיים בכחול מדי בוקר, ואמונה זו תשתלם לו מאוד - עדיין לא יוכל להאמין בכך.
גם הוכחה שיש או אין אלוהים היא דבר מסובך בפני עצמו. טרי פראצ’ט תיאר ב”בבשורות טובות” שיחה בין אדם לאלוהים - בו האל מסביר לאדם שאין צורך בהוכחה לקיומו - שכן הוכחה נוגדת אמונה ובלי אמונה האל לא יהיה קיים. אבל האדם מתעקש על כך שאם הוא משוחח עם האל זוהי הוכחה לקיום האל - ולכן סותר את האמונה ובעצם מבטל את קיום האל. מיד לאחר מכן האדם מוכיח שלבן הוא בעצם שחור ונדרס במעבר החציה הקרוב.
בסרט “דוגמה” הבמאי קווין סמית גורס שלפעמים עדיף לנסות “לתפוש” משהו מאשר להאמין בו. (מצד שני - אלוהים גולם בסרט על ידי אלאניס מוריסט. ואת זה באמת קשה לתפוש).
בכל זאת, אני חושב שאפשר להרוויח משהו מהאמונה, חוץ מגן עדן. יש משהו בעולם עם אלוהים שהופך את העולם למשמעותי יותר. כמו קלוד מ”שיער” שמאמין באלוהים ומאמין שאלוהים מאמין בו.
ב”אהבה ומלחמה” של וודי אלן יש דיאלוג בין סוניה ובוריס שהולך ככה:
בוריס: סוניה, ומה אם אין אלוהים? ומה אם אנחנו רק חבורת אנשים מגוחכת שמתרוצצת אנה ואנה בלי שום טעם ותכלית?
סוניה: אבל אם אין אלוהים, לחיים אין משמעות, אז בשביל מה להמשיך ליות? למה לא פשוט להתאבד?
בוריס: טוב, בואי לא ניסחף, ייתכן שאני טועה. לא הייתי רוצה לפוצץ לעצמי את המוח ואחר כך לקרוא בעיתונים שהם מצאו משהו שם למעלה.
וזה קצת מזכיר לי את ההנחה של פסקל. שכדאי להאמין באלוהים “למקרה ש…”.
גם בחנה ואחיותיה וודי אלן, שאיבד את האמונה באלוהים מחפש סיבה לחיים בעולם בלי אלוהים (ובלי משמעות). בסוף הוא מוצא אותה בסרט של האחיים מרקס. והוא אומר לעצמו “השתגעתי? אני לא יודע אם יש משמעות לחיים. אבל כל עוד אני כאן, אני אקח חלק מהחוויה.”
אז אני חושב שאני מאוד מתחבר לזה. גם אם לא תמיד אני מצליח להבין דברים שעוברים לי מעל לראש, החוויה היא מספיק נעימה בשביל להיות בעלת משמעות בפני עצמה.
אז ברוח דברים אלו - הנה קמפיין בריטי של תנועה אטיאסיטית שהחליט להרגיע את כולנו:
שבת שלום.
29 באוקטובר, 2008 8:42 · נושאים: עירוניות, פרסומות, חברה וקהילה
יש לי דירה מאוד נחמדה - מטופחת, מרווחת ומשופצת. היא גם נמצאת באיזור מעולה - יש כאן גינות, בתי קפה, פאבים והכל ממש באמצע של המרכז של תל אביב. אפילו די שקט פה, יחסית.
אבל במשך השבוע, בדרך כלל בין שבע לשמונה בבוקר לפעמים אפילו בשבת, מגיע ממש מתחת למרפסת שלי - ואז עושה ווווורווווום טרררררם, פחחחחחחח וגם טסססססס.
מפוח העלים.
קודם כל - הרעש. גם אם במקרה אני קם לפני שמפוח העלים מתחיל לרטוט לי מתחת לחלון זה עדיין ממש לא נעים להתחיל ככה את הבוקר. בקושי אפשר לשמוע רדיו או לפתוח חלון. שלא לדבר על ימים שבהם אני מתכנן לישון עוד קצת (כבר ציינתי שמפוח העלים מגיע לפעמים גם בשישי ובשבת?) ואז אני נאלץ לטמון את הראש מתחת לכרית ולהיאחז חזק חזק בקורי השינה על מנת שלא אתעורר לחלוטין בטרם יעבור זעם.
דבר שני- זה פשוט לא מנקה. יום אחד, אחרי שמפוח העלים עשה את עבודתו במשך חצי שעה, ירדתי לרחוב וראיתי עטיפות חטיפים, בקבוק מים ליכלוכים אחרים למיניהם אשר שרדו את ההוריקן ונשארו בגאווה על המדרכה. אל מול פירות הפיקוס הדבוקים למדרכה לא היה למפוח כל סיכוי מלכתחתילה ואילו את האבק שהוא כן הצליח להעיף מהמדרכה, ניתן היה למצוא על המכוניות החונות בצידי הכביש (אם לא באוויר שנאלצתי לנשום).
אבל עכשיו - הקטע המעצבן באמת. בעיריה טוענים שהמפוח חשוב כי בתל אביב לא יורד הרבה גשם וזה גורם להצטברות אבק. אבל אתמול ירד מבול!! למה לעזאזל בין 6:55 ועד 7:28 אני צריך לשמוע את הבולדוזר החופר הזה!! לא היה שום אבק, לא באוויר ולא על המדרכה שעוד הייתה לחה. הדבר היחיד שהמפוח שאב זה את הריח הנעים שיש אחרי הגשם.
אז זה היה אמור להיות סתם פוסט מתלונן, אבל בעקבות הבוקר - אני מצרף גם את זה. בטח קיבלתם את זה כבר במייל או בפייסבוק או ראיתם את זה באיזה פוסט אחר:
אני לא אומר שצריך להצביע לאף אחד כי עלמה זק אומרת שצריך. אני רק אומר שלדעתי, קצת עלים שמפוזרים על המדרכה. זה לא כל כך נורא ואפילו די נחמד. אני מצביע למי שיחזיר את המטאטא.
28 באוקטובר, 2008 8:45 · נושאים: אני, המלצה
יש מערכון של החמישיה הקאמרית, בו נראה דב נבון כשהוא סוחב מכשיר טלויזיה כבד לאורך מספר רחובות, גורר אותו בקושי אל תוך חנות ואומר למוכר - “יש בעיה עם הטלויזיה”.
“מה הבעיה?” שואל המוכר.
“חרא של תוכניות”. עונה נבון.
אז קניתי עכשיו טלויזיה חדשה. ודווקא מצאתי באחלה מחיר. וגם מכשיר מצוין. של חברה מוכרת. LCD 32 אינטש, עם ניגודיות של 1:8000זמן תגובה 6.5 ורמקולים מובנים.
אבל מה אני אראה? האח הגדול?
מתי כבר מגיעה העונה החדשה של הפמליה …
24 באוקטובר, 2008 9:05 · נושאים: המלצה, היא, עירוניות
במסגרת עריכת רשימת “כל מה שתמיד תכננו לעשות ואנחנו כל הזמן דוחים” והקפדה על ביצוע של הפריטים ברשימה, היום בצהריים עשינו סיבוב על קו 100 - האוטובוס התירותי - של דן.
אני חייב לדווח שהיה ממש מוצלח. אמנם החלטנו לרדת מהסיור באמצע - כשהוא עבר ליד הבית בשדרות בן גוריון, אבל נהנו מטיול עם גג פתוח לאורך הטיילת, ביפו ושדרות רוטשילד .
התיירים שהיו על האוטובוס הקשיבו לתרגום של ההדרכה באוזניות ונראו די מתרשמים. אנחנו היינו משועשעים במיוחד כשעברנו בכיכר הבימה והקריינות הסבירה לנו אודות הפסל “התרוממות” של קדישמן, כאשר כבר שנה לא ניתן לראות אותו במקום עקב העבודות במתחם. וגם כשעברנו בנוה צדק ומהרמקולים הסבירו לנו איך נשמר המרקם והאופי של השכונה, ואנו מביטים מתוסכלים על מגדל נחושתן הנעוץ במרכזה.
בכל אופן, היה ממש נחמד, וזה מסוג הדברים שאתה לא חושב לעשות כשאתה גר בעיר, אבל ממש חבל לפספס. הקו יוצא בכל שעה מרדיניג - במשך השבוע מתשע ועד ארבע וביום שישי עד שתיים בצהריים. תבלו.
22 באוקטובר, 2008 8:57 · נושאים: מוזיקה, המלצה
לפעמים אוהבים שיר. לפעמים יש בשיר שאוהבים משפט אחד כל כך חזק, שהוא כמעט שיר בפני עצמו.אז אני לא כותב מאיזה שיר לקחתי כל משפט, סתם רשימה שקפצה לי לראש בחצי השעה האחרונה שבה כתבתי את הפוסט. בטח יש עוד הרבה ובטח לכל אחד יש משלו, אבל אתם מוזמנים לבחון את עצמכם כמה שירים אתם מכירים, או סתם לקרוא ולחשוב על המילים.
אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלויזיה תהיה טלויזיה.
עם כוס ורקיק אפשר להמתיק
לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו, ולמתק הקצב הרך מתפייס, מותר ונרגע, כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, עת האם הלאה פסקה מלזמר - נרדמה.
זה מתחיל בעיניך - מכריז לא תתפוס אותי
רגיש בתחת שלי רגיש, נראה אותו מתקן לך את הסתימה באמבטיה, רגיש
לומד אהבה משגיאות, תני לי עוד…
שהנה קרבה אותה השעה שבה הבטיח לשוב ולא שב
למה לא אמרת שאחותך יפה ממך
בתוך ראשי יש מסיבה ולא הוזמנתי כמה זה נורא
לו הייתי ראש העיר עם לשכה ועם מזכיר, כל פינה בעיר הייתה אז מקושטת
ואז חוטים דקים ושקופים, יניחו אותך על הזין שלי
רנה, נשתתה גזוזים ותססיםף נרקד בג’זים מה עוד תרצי הגידי מה?
לו רק יכולתי להביא לך פתרונות, כל מה שרק ניתן, היה כבר כאן מזמן
הי אפלטון, היא היפה בנשים
הוא אמר לה, תהיי בשקט והחליף את האישה.
הייתי נותן לך שק של סנטימנטים אך אני מתבייש לתת
אוהב אותך הלילה ואיתך מתעצב
צער לך וצער לי, על כך מעידות העיניים, בואי אישה ביום זה אווילי לארוחת צעריים
והכל רק משחק של דמעות, אני עף למקום אחר
בבגדים בהם נולד, עירום וטמבל
הוא אומר לחבר מפלגה, הי גדליה, אולי תהיה השגריר באוסטרליה?
עוד יהיה לי, יהיה לי קצת ממה שחסר לי
היא שוכבת רק עם המתופף, או עם כולם, או עם אף אחד לא, או לפעמים עם מי שנשאר
איתה, לבד, במקרה
הכעס כבר מהול אבל עדיין מטלטל
ואז lucy in the sky טילטל אותי לקום,עם day in life קפה מהקומקום…”
ולא אכפת לי שתאכל את הציפורניים עד סופן, אך זה שהן שלי, אתה לא חושב שזה מוגזם?
נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה בחצר, והלכה לשחק עם ילד אחר
בסוף כל משפט בעברית, יושב ערבי עם נרגילה
לא שהוא בוחש בשוקו, אבל אין לו חברה
איך אסגור את חלוני וקרבה הסופה, איך אסגור את חלוני ואת יחפה?
צעד קדימה שניים אחורה סקובידו
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,השמש לא מיהר אנשים אמרו שלום,חבר היה חבר.
התסכלו מה שקורה לי בדרך כל אחד עובר חוטף קוטף קולע לו זר
אמרה לי בוא לפגוש את ההורים, אמרתי לה תזכירי לי רק איך קוראים
אפילו ברחוב ראשי סואן, ראיתי איש יושב ומנגן
יש בחיפה בחורה היא גרה ברחוב פנורמה, את פנינו מאירה גם פה בנמל של פנמה
קראתי עוד ספר - הגעתי לסוף
אהבתנו אש בוערת, אהבתנו אדירה, וגם אם נמזמז אחרת זה לא נורא זה לא נורא
לקחת ערב פסטורלי להתחלק בביעיות להחיות איזה נושא באנלי להיות או לא להיות אוראלי
שוב לא יאיר אלי בחוף בעוברך, צחור החבצלת בשחור שערך
כנראה שמישהו למעלה שמע את הדברים, היום אני גם בכיתה ג’ וגם מטר ועשרים.
הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני.
בשיר “אוהב להיות בבית” ניכרת נטיה של המשורר “להיות בבית”
בה בשעה שאתונה פולשת לטרויה, אבא נכנס עם קופסת עוגיות ועיתון
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב
שרק תמשיכי לעבור ברחוב, כי בלעדייך יבטלו את דיזינגוף
ואם תבקשי מעלי לברוח, אפתח את דלתי לך ילדה קטנה
המורה אומרת עוד מעט כבר סתיו ובשיעור מולדת היא מראה חצב
קשור את אופנייך ועשה חפץ ליבך, אופני קשרתי ותודה שכך אמרת לי
אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת
לא מבחין בין שנאה אהבה ופרנציפ
הן בפניך משתקפים פתאום פני
אינני יודע, מניין פתאום הופעת לצידי כחולה כחלום
לי יש ז’קט מעור ולה חולצה רכה, מרגיש גיבור - נותן לה נשיקה
אני אוהב את גלית, בעיקר עם צמות, ואת זאת עם הנמשים ואת זאת עם הגומות
אמצא לי עבודה, אלך לעבוד בבית מלון, בכסף שאחסוך, אבנה לנו ארמון
גילה גילה בוצ’ה בודי.
15 באוקטובר, 2008 2:22 · נושאים: אני, פרסומות, חברה וקהילה
אני אוהב היסטוריה. אוהב לקרוא על מנהגים, אימפריות, מלחמות, מלכים, ערים, צבאות, מהפכות, התיישבות, מסעות, המצאות, חגיגות וחורבנים. אוהב לראות את ערוץ ההיסטוריה, לקרוא בויקפידיה, לראות את “הכל אנשים”, לשמוע סיפורים. כבר כשהייתי ילד אהבתי לעיין בכרכי טיים לייף ישנים, או לראות את התוכניות של החינוכית, הייתי סקרן לדעת על שם מי נקראים רחובות ומקומות - מי היה האיש שזכה להנצחה בשם רחוב, מה הוא עשה לשם כך ולמה זה הגיע לו. אני אוהב פרטי טריוויה, לדעת תאריכים ששינו את העולם, להבין את האנשים - המנהיגים, מהגלי הארצות, הקדושים, המיסדים, החלוצים, הממציאים, הגיבורים, האישים, הכהנים והמלכים.
אבל הכי הרבה - אני אוהב להרגיש את ההיסטוריה במקום שבו אני נמצא. אני אוהב לראות תמונות ישנות של מקומות ולהשוות עם המראה שלהם כיום. אני אוהב מבנים שהשתמרו. אני אוהב ארכיאולוגיה, אני אוהב שיחזורים. אני אוהב להפליג בדימיון ולהרגיש את העבר מסביבי. אני מניח שאני אוהב את התחושה שהעולם גדול יותר מהרגע( ” …טוב שאדע: חיו לפני בעולם הזה”/ יהודה עמיחי - מתוך “הוראות למלצרית“).
זה היה נורא קל להרגיש את זה בלונדון. על שפת התמזה ניתן עדיין למצוא שרידי רעפים מימי הבינים, ואפילו בדלי סיגריות אליזבת’נים, בפאב שבו ישבתי ישבו פעם גם דיקנס ושייקספיר ובקרחת היער שבלב היער בו טילנו באנגליה קל היה לדמיין את המשפחה הויקטוראנית המתיישבת לפיקניק בצהרי יום ראשון נאה.
אבל גם בתל אביב זה אפשרי לגמרי. העיר הקטנה. הבתים המשומרים. השחזור בשרונה. ואם באנגליה ניתן להפליג מאות שנים אחורה - הרי יש מקומות בארץ אשר לוקחים אותי אפילו רחוק הרבה יותר בזמן. מצדה, מודיעין, הכרמל, עכו, יפו, חוף דור. וכמובן - כל מקום שבו אפשר להניח שהתרחש סיפור מהמקורות היהודים.
הסיפורים המרכיבים את הנרטיב היהודי, חשובים לי הרבה יותר מסתם סיפורי היסטוריה - הרי הם מכילים אלמנטים שבאמצעותם אני מגדיר את עצמי. לא מזמן הייתה תוכנית בערוץ ההיסטוריה שבחנה את נכונותם של סיפורי התנ”ך - מעמד הר סיני, נפילת יריחו ועוד - וגילתה כי האמינות ההיסטורית שלהם מפוקפקת עד לא קיימת. אבל הרי זה כלל לא משנה - החשיבות של הסיפורים הנ”ל אינה באמיתותם, אלא בערכים שהם אותם הם מיצגים. המורשת שניתן להפיק מהם. דרך החיים שניתן לאמץ (או לשלול). הפירוש האישי שכל אחד מאיתנו יכול לאמץ מסיפורי סולם יעקב, יהודה המכבי, רחל אימנו, קרב דויד וגולית אינה נעצרת בהאם אמת היו או אגדה.
לכן היה לי עצוב לראות את הקמפיין הזה .
כפירסומאי, אני חייב להעריך את הקמפיין. השימוש בסיפורים שכל אחד יכול מאיתנו להתחבר אליהם מבחינה מוסרית וערכית (להבדיל מחלקים אחרים של התנ”ך), השימוש בדמויות הילדים אפילו הגרפיקה עשויים היטב. אני בטוח שלא מעט אנשים שראו את הקמפיין הזה מרגישים כעת מחוברים יותר לשטחי יהודה ושומרון. (אגב,אם כבר - למה לא להזכיר את סיפור שמשון הגיבור שהתרחש בעזה הפלשתית?).
אבל כיהודי - היה לי עצוב. אני חושב שחיבור של סיפורי התנ”ך עם מיקום גיאוגרפי כזה או אחר עושה להם עוול. הרי הגבולות של משמעות סיפורים אלו אינם עוצרים בגבעה כזו או אחרת. חיבורים לקואורדינטות מגמדים את הערך האמיתי של הסיפור. הרי כשיעקב חולם שהוא עולה בסולם ומתעמת עם המלאך גבריאל - הסולם המחבר בין האדם לקדושה בודאי שלא מתחיל בנקודה מסוימת על האדמה כמו שהוא לא נעצר בשום מקום. וכשדויד עומד אל מול גוליית - אסור לנו לחשוב שהמעמד שלנו אל מול האיום, האומץ שמסמל הסיפור הזה והנועזות האנושית, עשויים כולם להימצא בגבולות עמק האלה בלבד.
כשם שארץ ישראל והבית היהודי הינם רעיון חשוב מכדי שנכבול אותו בגבולות גיאוגרפים, כשם שהגדרת האומה שלנו אינה תלויה באבנים - אלא באמונה מופשטת - הייתי רוצה לראות את הנרטיב היהודי בלתי תלוי בנ.צ. בGPS , אלא קיים ומתקיים בדיוק בכל מקום שבו אנ חנו נמצאים - (כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה … )
—-
במאמר מוסגר, הנה מחשבה מעניינת:
המונח “יהודי” אינו קיים בתורה. למעשה אברהם אבינו לא היה “יהודי” אלא עברי (כלומר - הגיע מעבר לירדן). צאציו של יעקב - הוא ישראל - מכונים בשם “בני ישראל”.
יהודי, הינו תואר המוענק לבן שבט יהודה - או לחילופין - לבן ממלכת יהודה בלבד. בכלל, המילה יהודי, מבחינה לשונית, מתארת שיוך על פי מוצא או לאום - ולא על פי שייכות לדת משה. (הרי העברים ממלכת ישראל/השומרון, היו שותפים לדת של בני ממלכת יהודה - אבל לא נכון לכנותם יהודים).
היהודים במגילת אסתר למשל, הם בני גלות ממלכת יהודה. החשמונאים המקימים את ממלכת יהודה הינם יהודים. אבל יוסף - אחיו של יהודה, אינו יהודי, אליהו הנביא - החי בממלכה הצפונית - אינו יהודי, על פי ההגדרה הלשונית.
אני יודע שזה נשמע קטנוני, אבל בינינו - זה לא יותר קטנוני מלהחליט שהסיפור של חג חנוכה שייך לבית חורון וזהו, לא?
14 באוקטובר, 2008 12:02 · נושאים: אני, עירוניות
היום הלכתי עם אבא שלי לשוק ארבעת המינים. אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכנו - זאת גם הייתה הפעם הראשונה שאני חושב שאכלתי בבורגר ראנץ’ (לדעתי אחד הבורגר ראנצ’ים הראשונים שהיו בארץ היה בפינת כיכר רבין). אנו זוכר שתמיד החננו את האוטו בחניון באבן גבירול בפינת השופטים. אני זוכר שהיו טנקים וג’יפים של הצבא בכיכר שנקרא אז כיכר מלכי ישראל ושהיינו קונים שוקולדים בחנות של עלית באבן גבירול.
היום בורגר ראנץ עומדים לפני פשיטת רגל, בכיכר ששינה את שמו לא מציגים טנקים, אלא מקיימים משמרת קבועה למען חזרתו של גלעד שליט. ובמקום החנות של עלית התלבטנו בין שלוש שוקלטריות. (בסוף קנינו בדסקלידס - שאני מוכרח לשבח את השוקולד ללא סוכר שלהם). אמנם אני מגיע לכיכר ברגל מהבית שלי בקרבת מקום, אבל אפילו החניון שבו היינו מחנים את הרכב, נסגר ובונים במקוםמגדל יוקרה.
אבל השינוי הגדול ביותר השנה - הוא שהפעם הצטרפו אלינו גם שניים מהאחיינים שלי. עשינו איתם את הסיבוב המלא - חוץ מארבעת המינים והשוקולד קנינו גם דגל לשמחת תורה וקישוטים לסוכה.
יש משהו נחמד במסורות כאלה - גם אם הן עוברות התאמות ושינויים. תמיד מעלות זכרונות נעימים ומייצרות זכרונות חדשים. קניית ארבעת המינים תמיד הייתה משהו הרבה יותר משפחתי אצלי מאשר דתי.וזה כיף שאפשר להעביר אותן הלאה ל”דור הבא”. אני רוצה לחשוב שגם עם הילדים שלי אני עוד אקנה קישוטים לסוכה. אולי אפילו בכיכר רבין.
« פוסטים ישנים יותר
