“…היכנסי אלי,
לא חשוב מתי,
יש לי יופי של דירה.
בחזית ישנה מרפסת
שהשמש בה נתפסת…”
זהו, יש שלט עם השמות של שנינו בשביל דלת הכניסה, החתול כבר פה ואפילו קניתי פוך זוגי.
אולי לא לזה התכוונו בפרסומת של קרלסברג כשהם הבטיחו שאם קרלסברג הייתה מייצרת שותפים לדירה, אז הם בטח היו השותפים הכי טובים בעולם. אבל בעצם - זה בדיוק זה, לא?השותפה הכי טובה שיכולה להיות.
כל ערב אנחנו רואים בבניין המשרדים ממול. כשיש חושך ברחוב והמשרד שלו מואר אפשר לראות פנימה - אלתוך המשרד.
הוא לא יודע, הוא יושב עם הגב אל הבניין שבו נמצא המשרד שלי - ולא רואה שצופים בו בצד השני של הרחוב.
ובכל ערב - בכל ערב, אנחנו רואים שהוא משחק סוליטר במחשב.
לפעמים אפילו יש אנשים אצלו בפגישה - והוא מעמיד פנים שהוא מקשיב להם - אבל בו בזמן מעביר קלפים מערמה לערמה.
נראה שהוא הבוס.
וכנראה שהוא יכול להרשות לעצמו
ככה, כל ערב. זה מה שהוא עושה. בכל פעם שאני במקרה מביט מהחלון אל המשרד שלו.
אבל אף פעם, אף פעם.
הוא לא משחק בשולה מוקשים.
אתמול תיקנתי את הידית והמנעול של הדלת בדירה - זאת שמפרידה בין הדירה שלי לבין החלקים האחרים של הדירה המחולקת.
בעצמי. עם מברג.
לפני שטיפלתי בה אי אפשר היה לנעול.
ועכשיו אפשר.
אני מרגיש כאילו דורות על גבי דורות של גברים טופחים לי עכשיו על השכם ומקבלים אותי לתוך האחווה הסודית שלנו.
האמת שזו לא פעם ראשונה, חוש טכני זה דבר יחסי, ואמנם כל עוד גרתי תחת חסותם של הורי - אבא שלי היה זה שמתקן הכל. אבל בשמונה השנים האחרונות, עברתי מקבץ של שותפים לדירה שבדרך כלל אני הייתי הטכני היותר מביניהם. כך הצלחתי לפרוץ סתימות באינסטלציה, להרכיב ריהוט, לתלות נורות, להתקין מוצרי חשמל, לתקן דליפות וכו’ - והכל בתושיה שלא הייתה מביישת אפילו אותו:
ועדיין, לא נס ליחה של הטפיחה על השכם והגאווה בכך שמשהו שתיקנתי ממש עובד כמו שצריך, אז אני משוויץ. גם כאן.
יוצא מהבית בבוקר ורואה שיש הודעה בתא הקולי. נעמד בתחנת האוטובוס הרעועה ומעביר את זמן ההמתנה בהאזנה לתא הקולי.
“…מדברים ממשרד המילואים שלך, נודה אם תחזור אלינו בטלפון 04…”
לא הספקתי לרשום את המספר, הוא נאמר מאוד מהר.
לחצתי על “6″ ושמרתי את ההודעה. מה עכשיו?
בת’כלס - אני כבר לא ממש יכול ללכת למילואים בגלל הסוכרת. עידכנתי את קצינת הקישור שלי בזה וגם המ”פ יודע ומבין, אבל הרי עדיין לא עמדתי מול ור”פ ואין לי פטור ממש רשמי, אבל נשים רגע את הבירוקרטיה בצד - האם אני יכול ללכת למילואים? איפה אני אשמור את האינסולין שצריך קירור? מה יקרה אם פתאום יהיה לי התקף היפוגלקימיה בגלל שהתאמצתי מדי או בגלל הלחץ? אולי אני סתם מגזים - זה בטח לא יהיה יותר מאמץ מאשר בחדר כושר. אבל איך אני אשמור על תזונה נכונה? יאללה נו, האוכל במילואים לא יכול להיות פחות רע מהשטויות שאני אוכל בעבודה.
וחוץ מזה - אם קראו לי, אז בטח ממש צריכים אותי. הרי אמרו בחדשות שמעבירים עכשיו תותחנים לרצועת עזה. ואני סמל ניהול אש ממש טוב. ואם אני אבוא אז יש בהחלט סיכוי שהסוללה שלי תפגע הרבה יותר טוב - וזה לא רק יעזור במלחמה, זה יכול גם ממש להציל חיי אדם.
אבל ההורים שלי יתחרפנו וגם היא בטח תדאג, זה קצת אגואיסטי מצידי ללכת ככה בלי לחשוב על האנשים שמסביבי. וגם איך יצליחו להסתדר בעבודה בלעדי בתקופה הזאת?
אבל זה גם שיא האגואיזם לא ללכת! הרי מה עם החברים שלי מהסוללה? מה עם הפגנת סולידריות? אם אני לא אלך אז מישהו אחר יצטרך ללכת. וגם לו יש משפחה וחברה ואולי אפילו אישה וילדים. למה לי צריכה להיות את הפריבלגיה להתחמק מזה? רק בגלל שאני מזריק אינסולין כמה פעמים ביום?
וזה גם תנאים טובים - יש המון הטבות וצ’ופרים לחיילים שמשרתים במילואים בזמן מלחמה. הטבות ממס ומענקים. וזה לא שאני באמת מסתכן. לא יותר מכל מי שגר עכשיו באיזור הדרום.
החלטתי להקשיב להודעה שוב ולרשום את המספר. רגע - מה פתאום 04? אני בפיקוד דרום. משרד הקישור שלי הוא ב-08. מאיפה בכלל יש למשרד קישור את המספר של הנייד של העבודה? אה, עכשיו גם שמעתי את השם בתחילת ההודעה. זאת הייתה טעות במספר. הם קוראים למישהו שעבד במשרד שלי פעם והיה לו את מספר הטלפון הזה.
אולי במלחמה הבאה.
בעיר הבירה, כך גיליתי, יש דברים שקורים אחרת.
נסענו לעשות קניות. נסענו באוטו. בערך רבע שעה נסיעה.
לא בשביל להגיע לאיזה שוק מיוחד, לא בשביל לערוך קניות אותנטיות או אורגניות או בשביל למצוא איזה מציאות.
בסך הכל רצינו שעועית קפואה של סנפרוסט.
אבל אין. היה יום שבת ואין AM:PM ואין טיב טעם בעיר ואין אפילו פיצוציה.
האמת? לא החלטתי אם זה טוב יותר או רע יותר מתל אביב.
בכל מקרה זה היה תירוץ לשים את “שומר החומות” של להקת פיקוד מרכז.
ואולי גם את הפרסומת הזאת של AM:PM
כמו שאמרתי, לא יודע אם זה באמת טוב יותר או רע יותר.
טוב, התכוונתי לעשות איזה שרשור ארוך של כל הקטעים שצרפתם כאן, אבל היה שבוע עמוס ולא מצאתי את הזמן. בכל מקרה חנוכה כמעט ונגמר ואני חושב שאני צריך כבר להודיע על הזוכים.
אז ככה. כמובן שחן זכה במקום הראשון והוא כבר קיבל את הפרס רווי הקלוריות שלו.
בנוסף - כמו במסיבות היומולדת הכי שוות - הוחלט על ידי הנהלת המשחק שכל המשתתפים האחרים מקבלים פרס על השתתפות. אז ליאת, יובל וחגית - אתם מוזמנים לקבוע מתי תוכלו לגבות את הפרס שלכם - כאמור סופגניה מרולדין או תחליף ראוי אחר.
חברה מהמשרד הפריחה אתמול לאוויר את הבקשה - “יש לך מישהו עשיר להכיר לי?”
אני רוצה להגיד שאין לי שום בעיה עם האמירה הלגיטימית הזאת - אני חושב שהצורך של גברים להרשים נשים באמצעות כסף הוא המנוע צמיחה העיקרי של הכלכלה שלנו.
אבל בהתייחסות פחות צינית, יש כאן מילכוד לא פשוט. זה לא שגברים לא רוצים - בהינתן שכל הפרמטרים האחרים שווים -למצוא אישה עשירה או אישה עם אבא עשיר, אבל כנראה שקל יותר להרשים אותנו גם באמצעים אחרים, שלפעמים אין להם מחיר.
ולגבי התנועה הפמיניסטית, אולי תהיה לנו בקרוב - שוב - ראש ממשלה אישה.נחזיק אצבעות. אפילו הצעירות של תל אביב, לפני איזה עשרים שנה, כבר פינטזו על עולם הפוך.
***
הערת שוליים - שורות (קצרות) אלו נכתבות בבית קפה ירושלמי מאוד נחמד שלא מעשנים בו לא בפנים ולא בחצר עם טוסט גבינה צהובה מגולגל וקפוצ’ינו גדול. לא ישבתי כאן אף פעם בעבר אבל נחמד כאן.
לכבוד הפוסט המאה, החלטתי לשתף במידע שאולי סקרן את מי שקורא לפעמים בבלוג הזה. בלי הקדמות מיותרות - הפעם הפוסט יעניק הסבר מדוע הכינוי שבחרתי לעצמי בבלוג הוא Greentul.
טוב ההסבר הקצר הוא שגרינטול הוא פיתוח של “טלטול הירוק” גרין = ירוק, וטול קיצור של טלטול. זה הלחם. כמו המילה “רמזור” או “דחפור”. סבבה? מספיק לכם?
כנראה שלא. טלטול הוא הכינוי החביב עלי. עד כאן זה גם בסדר?
עכשיו מה שנשאר זה “למה ירוק”.
ולא, אני לא פריק של איכות הסביבה (רק לא סובל ג’יפים), וזה גם לא קשור לגידולים טבעיים שמעשנים אותם, אני ממש חלש גם בקטע הזה.
האמת היא שתמיד אהבתי את הצבע ירוק. הייתה לי גם חולצה בצבע ירוק בקבוק שבתור נער תמיד חשבתי שהיא חולצת המזל שלי והייתי לובש אותה די הרבה. אני זוכר סיטואציה די מביכה שאחרי הצבא פגשתי מישהו שהכיר אותי בתיכון והוא זיהה שאני עדיין לובש את אותה החולצה. היום כמובן שאני כבר לא לובש אותה - אבל נדמה לי שהיא עדיין זרוקה באיזה פינה של הארון שלי.
אחד השירים הראשונים שכתבתי, שבתיכון תמיד חשבתי שאם אכתוב ספר שירים הוא יעמוד בראשו - נקרא “ירח ירוק”. אז אולי היום זה נראה כמו משהו שיכול להיכנס ל“צפיחית המסוכרת” . אבל אז חשבתי שהוא די מוצלח. זה הולך ככה:
אף פעם לא ראיתי ירח ירוק
ראיתי ירח בים, בשמיים ובעצים
ראיתי קליפת אבטיח, גבינה וזיתים
אבל לא ירח
ראיתי ירח לבן וצהוב ושחור
ואדום וכתום וסתם חור
אבל לא ירוק - זה לא צבע של ירח
וכשישבתי איתך לבד בגינה,
היה נדמה לי שהירח קצת מוריק מקנאה
אבל זה בטח סתם היה נדמה לי,
זה לא יכול להיות
אף פעם קודם לא ראיתי
ירח ירוק.
טוב, אבל כל זה עדיין לא מסביר את הכינוי. אני חושב שהחיבור הכי משמעותי שלי עם הצבע (עד כמה שיכול להיות חיבור בין אדם לצבע) היה אחרי ששמעתי את השיר הזה, של קרמיט הצפרדע. כן. כן. זה מהחבובות.
או.קי. אז ממש אהבתי את השיר. אפילו - עם כל התסביכים של גיל ההתבגרות וכל זה - ממש התחברתי אליו. אפילו תירגמתי אותו. וזה כבר השיר השני שכתבתי ושיכול להופיע בצפיחית - אבל בינתיים סתם מופיע בבמה חדשה.
כשאת המילה “ירוק” אפשר להחליף במילים כמו “נחמד”, “רגיל”, “ידיד”,”ממוצע”, “פשוט”, “לא מזיק”, “בינוני” וכו’. הרגשתי שיש כאן ממש ביטוי של משהו שהרגשתי - שלפעמים רציתי להיות בצבע אחר ו…
טוב, זה נראה מפגר. אבל ככה הייתי בגיל ההתבגרות. כמו כולם גם אני שמעתי את רדיו הד.
אחר כך עבר את גיל ההתבגרות. בצבא הייתי ירוק ולא ממש מבחירה. ואחר כך נשארתי ירוק. אני חושב שמה שהצלחתי להבין זה שיש נקודה כזאת באמצע שכולנו רואים את עצמנו בתוכה. ככל שדברים מתרחקים מאיתנו הם נראים לנו יותר קיצוניים וכנראה שאין אף אחד שבאמת חושב על עצמו שהוא “בן אדם מסעיר” או יוצא דופן”. בנוסף גיליתי כמה אנשים שחשבו שאני דווקא כן כזה (יוצא דופן, מיוחד, מסעיר, מרגש, מרתק, חשוב).
זה אגב לא קרמיט - זה בן דודו רובין שיושב על המדרגה האמצעית בגרם המדרגות ומסביר למה היא המדרגה שהוא הכי אוהב.
עד כאן ההסבר על למה אני “ירוק” לכבוד הפוסט המאה שלי בבלוג הזה. ואם לא הספיקה לכם הדביקות, אז בסופו של דבר, רק שתדעו - שאפילו קרמיט גילה שיש מישהי שחושבת שהוא מיוחד - אפילו יותר מג’ייסון דונובן
לפני כמה ימים הבנתי שלא נותרה ברירה - אני צריך לנסוע לרחובות.
הוזמנתי לבקר בדירה של זוג חברים שבחר להקים שם את מעונו לפני כמה שבועות וכבר נגמרו לי התירוצים להימנע מהמסע. ניהלנו שיחת טלפון ארוכה ובה קיבלתי הרבה מאוד ימינה ושמאלה שאני צריך לקחת בדרכי. קניתי פופקורן (לך תדע אם יש ברחובות) נכנסתי אל האוטו, נפרדתי מהחניה בעצב והתחלתי לנסוע.
אני יוצא מאבן גבירול וכל הרמזורים מופתעים לראות מישהו נוסע בכיוון הזה ביום שישי בערב, בצד השני של הכביש פקקים, אנשים לבושים יפה - באו לבלות בתל אביב - ורק אני נסחף החוצה כמו דג סלמון ששוחה נגד הזרם.
הכבישים מוכרים לי, לפעמים אני נוסע פה, לטיול של שבת בבוקר או בחגים, ככל שהדרך נמשכת יש פחות סניפים של AM:PM לצד הכביש, פתאום אני על איילון נשאב החוצה מהעיר - רגע - נס ציונה זה לפני רחובות או אחרי? הייתי פעם במושב הזה כאן באיזה מסיבה. אני חושב שתפסתי כאן טרמפ פעם בתקופת הצבא, באולמות האלה מישהו מהמשפחה שלי עשה חתונה (למה אנשים מתחתנים בכאלה מקומות תקועים תמיד?), לא פיספסתי את הפניה?… לא חלף יותר מדי זמן? רחובות זה ליד לוד, לא? איפה שמוכרים סמים. רק שאני לא אגיע בטעות לעזה.
טוב בסוף ההוראות שנתנו לי הצליחו.והגעתי אל הדירה. כשיש לי יותר מדי חניה לפעמים אני נתקע. לא ממש מצליח להחליט איפה הכי כדאי להשאיר את האוטו. כמו חמור לוגי אני עומד ומנסה למצוא סיבה למה לחנות כאן ולא שם.
מישהו פעם חשב על השם האידיוטי הזה לעיר? רחובות? אולי פשוט נקרא לה “עיר” וזהו?
בסוף צפרו לי מאחורה אז פשוט השתחלתי אל הכחול-לבן הקרוב. כשיצאתי מהאוטו ראיתי מעבר לכביש קבוצה של נערים אתיופים (אה - אז לפה הביאו את העולים… באמת תהיתי). אבל בסוף החלטתי להימנע מסטיראוטיפים ושבטח בכל מקרה אין להם מה לעשות במועדונים בתל אביב כי לא יכניסו אותם לשם.
הגעתי אל הכתובת ונכנסתי אל הדירה של החברים.
דירה ממש. עם סלון. ומטבח. כזו כמו שלהורים שלי יש. עם ויטרינה גדולה במרפסת. וחדרי שינה. שמעתי שיש כאלה מחוץ לעיר אבל אף פעם לא ממש ראיתי אחת.
דיון קצר הבהיר שבאמת אין הרבה מה לעשות מחוץ לבית. מזל שהחבר מוריד הרבה סרטים מהאינטרנט. ראינו את 21 עם קווין ספיסי והיה מעולה. הכנו את הפופקורן שהבאתי, הכל סבבה.
בין השעות שתיים לשלוש בלילה עוד חיפשתי חניה בעיר. אחרי שחזרתי.
***
יש את המכתב שרשרת הזה שרץ עם המרמור של האנשים שגרים מחוץ לתל אביב על כמה קשה להם להגיע ולבקר את החברים שלהם מתל אביב.אני חושב שהנקודה של החניה בחזור בשילוב עם ה”יש מה לעשות בתל אביב וברחובות לא” היא המנצחת. אני מכריז במחילה - עד שאני לא עובר לגור בגבעתיים - כל מי שרוצה לראות אותי - אני בין פלורנטין ליהודה מכבי.
איזה כיף הגשם עכשיו בחוץ… החתול שמביט מהחלון, החום בבית וההרגשה כל כך טובה.
אני יודע שלכתוב על משהו במשך כמה שבועות ואחר כך לא לתת פרטים כשמגיעים לשיא של העניין זה קצת לא פייר. זה שיש לי בלוג לא אומר שאת הכל אני צריך לספר. אני יודע שזה נשמע קצת מתחכם, מצד אחד נהנה מהצומי ומצד שני משחק אותה שרמוטה פוריטנית. כמו המפורסמים האלה שהקריירה שלהם נבנית מרכילות אבל מתלוננים שהפאפרצ’י פוגעים להם בפרטיות.
כשהייתי בתיכון כתבתי על זה חיבור. נתנו לנו לכתוב על הנושא הזה - על זכויות הפרט אל מול זכות הציבור לדעת. אחר כך המורה חילקה לכל הכיתה העתקי סטנסיל של החיבור שלי וושאלה את כל הכיתה “מה לא בסדר בחיבור הזה?”, היו אפילו כמה תלמידים בכיתה שאמרו שהם לא מבינים מה לא בסדר ושהחיבור נראה להם כתוב ממש טוב - אבל חלק הצליחו לגלות שהוא לא היה כתוב על הנושא הנכון - כנראה שנטלתי לעצמי יותר מדי חירות אומנותית - אבל תמיד חשבתי שזה נורא אירוני שהיא חילקה את החיבור שלי על זכויות הפרט (או בעצם לא) לכל הכיתה ואיך זה מסתדר עם הנושא המקורי של החיבור.
בכל אופן, הנה הכלל שקבעתי כרגע לגבי זכויות הפרט בבלוג שלי - מה שלא בא לי לספר אני לא אספר. אבל חוצמזה - אני אשתדל לא לכתוב דברים שמספרים על אנשים אחרים כי זה כבר לא זכויות הפרט שלי זה זכויות הפרט של אנשים אחרים.
ובשורה התחתונה לפעמים באמת הרבה יותר קל לי להגיד דברים מסוימים בשירים. פעמיים כבוד לאסף אמדורסקי- פעם אחת בתערובת אסקוט בשיר הקודם ופעם שניה בשיר הזה.
***
בנושא אחר - או שבעצם לא. אתם זוכרים במקרה שבמשחק “שבע בום” תייגתי את הבלוג של ציפי לבני? אז אחרי כמה לבטיםמה לעשות עם זהגיא הזכיר לי חבר משותף שעובד במטה שלה בכל מה שקשור לפעילות באינטרנט. העברתי לו את הפניה והוא התלהב והבטיח לקדם את זה ואז גם אני התלהבתי. היום הוא חזר אלי ואמר לי שהנושא טופל אבל אז הבנתי שהוא לא כל כך קלט מה ביקשתי והוא חשב שאני רוצה לכתוב משהו על לבני בעצמי.
ניחמתי את עצמי שמראש לא היה לזה כל כך הרבה סיכוי - הרי פוליטקאים רציניים לא משתתפים בשטויות כאלה נכון?
ועכשיו ראיתי את אהוד ברק ב”ארץ נהדרת”.
מה, לכתוב כמה מילים על עצמך בבלוג לא יהיה יותר נמוך מזה? נכון?
***
טוב, אז בקשר לנושא הקודם. אני אגיד רק שהכל היה מושלם.
הפריטים המשותפים שלי