ארכיון דצמבר, 2009
21 בדצמבר, 2009 9:22 · נושאים: טלויזיה, פילוסופיה, חברה וקהילה
בתור סטודנט לפסיכולוגיה, מכריחים אותך להשתתף ב-15 שעות ניסוי בתור נבדק - את הניסויים עורכים בדרך כלל סטודנטים לתואר שני עם יצר התעללות בלתי מדוחק, זכרונות מהניסויים אותם הם עצמם עברו וגם יצר נקמה.
אמנם רוב הניסויים הם למלא שאלונים, אבל מדי פעם יש משהו קצת יותר אכזרי. אני למשל עד היום מפחד לגעת בגבינה צהובה בגלל הסיכוי שהיא מחושמלת. תמיד שעשע אותי גם שרוב הידע שיש לפסיכולוגים על המוח האנושי ועל האנושות ודרכי ההתנהגות בכלל מבוסס על כמה חננות שהלכו ללמוד את זה “כי אני נורא טובה להקשיב לאנשים ואני נורא רוצה לעזור להם ולהבין מה גורם להם להרגיש עצובים” ועל כמה חסרי אופי שהחליטו שפילוסופיה זה מסובך מדי ובהנדסה יש מספרים. שלא לדבר על זה שלכולם יש את תסמונת הסטודנט לפסיכולוגיה והם הרי ממילא מאבחנים אצל עצמם כל מחלת נפש אפשרית (היחידה שלא גיליתי סימפטומים עבורה זה סינדרום לחץ פוסט טראומטי - חוץ מזה יש לי הכל).
בכל אופן, נכון שהיום יש ועדות אתיקה ואמנת הלסינקי שמגדירה מה מותר לעשות לסטודנטים שנה א’ ומה אסור אבל פעם זה לא היה ככה. ולרוב הסטודנטים לפסיכולוגיה יש חרדות מניסויים קלאסיים עליהם לומדים כבר במבוא - הניסוי של מילגרם בו נבדקים הורו לחשמל סטודנטים לפסיכולוגיה ועשו את זה ביותר מדי התלהבות וגם הניסוי של פיליפ זימברדו.
האחרון תמיד עניין אותי במיוחד. מדובר בניסוי בו סטודנטים לפסיכולוגיה חולקו לסוהרים ולאסירים ולמרות שאף אחד לא הכריח אותם - התחילו להתנהג זה לזה ברשעות ומלאו את התפקיד - האסירים הפכו צייתנים ואומללים והסוהרים הפכו עריצים ואכזריים. אפילו זימברדו עצמו התחיל להתנהג כמו מנהל הכלא. לאחרונה התלהבתי לגלות שקטעים מהניסוי נמצאים ביו טיוב - ראו לפניכם.
יש אנשים שנמצאים בשוק מהצייתנות שבה הסטודנטים נכנסים לתפקידים למרות שלכאורה הם יכולים לפרוש בכל זמן שהם ירצו. אני אישית יכול להסביר את זה בקלות - נורא קשה למצוא מספיק ניסויים בשביל למלא את ה-15 שעות שאתה חייב לעשות, אז לפרוש באמצע? בגלל שמישהו הכריח אותך לעמוד קצת בדום?
אבל כאמור - מאז האקדמיה חזרה למוטב, והוחלט שגם למען המדע לא ראוי להתעלל בנבדקים בצורה כזו, בין אם הם עושים את זה בהתנדבות או בין אם זה בשביל שיום אחד הם יוכלו לעשות את זה לאחרים כשהם יהיו סטודנטים לתואר שני. היום הניסויים מכילים כאמור בעיקר שאלונים כמו הכתמי רורשך שבמערכון החמישיה הקמארית. והתאכזרות פסיכולוגית כזו סרה מן העולם.
לפחות ככה חשבתי עד שראיתי את הפרומואים של האח הגדול. את החלוקה לעניים ועשירים, לשוטרים וגנבים וכן - גם לאסירים וסוהרים. אני לא אוהב להצטדק, ובידור זה חשוב, אבל אף אחד לא חושש מהרגע שבו נתחיל לירות לאנשים ברגליים ולהגיד להם לרקוד רק כי ישעמם לנו?
20 בדצמבר, 2009 7:20 · נושאים: מוזיקה, המלצה, היא
זה עכשיו ברקע
היא עלתה על מטוס ללונדון, רק לשבוע וחצי. קצת מבאס אבל גם קצת נעים להתגעגע. חזרתי הביתה ובדרך קניתי את החדש של שלומי שבן. הכנסתי את הדיסק לחריץ, החתול גרגר וגם אני קצת.
בין “אל תלכי עכשיו” ו”החיים שלי טובים” הכנתי אורז אדום וכתבתי כמה שורות בבלוג.
16 בדצמבר, 2009 12:35 · נושאים: אני, שגרה, פילוסופיה, חברה וקהילה
כנראה שראיתי סיינפלד יותר מדי פעמים -
כי כשהוא סיפר את הבדיחה הזאת אצל קונאן אובריין, אני נזכרתי שכבר שמעתי אותה עוד פעם
(יש מצב שהוא לא יודע על כל השידורים החוזרים בביפ)
בכל אופן, זה דווקא יפה לראות איך אותה בדיחה נשארת למרות ההתקדמות הטכנולוגית. דטרמינזם טכנולוגי, מישהו?
תחשבו על זה - לכאורה הIphone הוא שיא הטכנולוגיה שאמורה להקל על חיינו, אבל ת’כלס - הבעיות המרכזיות שלנו נותרו אותן בעיות. כשמתעצבנים על מישהו - רוצים להוציא את האגרסיות.
11 בדצמבר, 2009 11:40 · נושאים: אני, מוזיקה, היא
למדתי פעם שמצב של אושר הוא עניין מסובך. להגיד שאתה מאושר, שלא חסר לך שום דבר, שהכל תמיד מדהים – זה לא ממש ריאלי.
אבל יש רגעים. לא מצב מתמשך, אלא רגעים קטנים שבהם אתה יכול לעצור לרגע ולהגיד לעצמך – עכשיו. עכשיו אני מאושר.
החכמה היא לדעת לזהות את הרגעים האלה ולנצור אותם.
היא נסעה לירושלים יום לפני עם האוטו. ואני תיכננתי להצטרף בשישי בבוקר. הרבה זמן חלף מאז שנסעתי באוטובוס לירושלים – או בכלל באוטובוס בינעירוני (באוטובוסים בתוך העיר אני נוסע כל הזמן) וקצת שכחתי איך זה. פתאום להידחף בין דוסים וחיילים – לדחוף את התיק בתא המטען ולקוות שיהיה לך מקום לשבת. על האוטובוס הראשון ויתרתי מראש כשראיתי את כמות המסתערים. אבל גם בשני שהגיע זה לא הצליח. עד שהנחתי את התיק בתא המטען כבר היה תור של אנשים שעלו לרכב – והאנשים לפני בתור כבר הבינו שהם לא ימצאו מקום ישיבה.
החלטתי לנסות את הרכבת – האמת שהיא הזהירה אותי כל הזמן שלוקח המון זמן ושהרכבת מאספת ונוסעת בדרכים עקלקלות. אבל לא התחשק לי להידחס. לוח הנסיעות בישר על רכבת שיוצאת עוד עשר דקות.
הקרונות היו חצי ריקים. חיברתי את האוזניות ללפטופ והשמעתי את “רשימה ד’”. כשחילקתי את השירים שיש לי על המחשב לרשימות הייתה לי “רשימה קלילה”, “רשימה שקטה”, “רשימת רוק” ואז הייתה רשימה נוספת של שירים טובים. בעיקר ישנים אבל לא רק. לא ידעתי כל כך איך לקרוא לה ובגלל שהיא הייתה הרשימה הרביעית קראתי לה רשימה ד’.
הרכבת המאספת לירושלים חולפת בין עמקים ושדות. הנוף היה מדהים. השמיים היו מעוננים עם אסופות קרני שמש שבוקעות הן כמו עמודים שניטעים מהאפור וניצבים לכל החום והירוק. קצת קראתי עיתון וקצת קראתי מאמר ללימודים.
אריק איינשטיין שר את “שיר אהבה סטנדרטי” ואני חשבתי עליה, על החתונה שאנחנו מתכננים. , הביטלס שרו את “all my loving” ואני חשבתי על הנסיעה שלה להודו בשנה שעברה ועל איך היא תחכה לאסוף אותי בתחנת הרכבת בירושלים. מוניקה סקס ניגנו את הקונפורמיסט והרהרתי בשבוע העמוס בעבודה שחלף עלי. הרכבת התפתלה בין הרים בדרכים חצובות. איתי בקרון היו רק אם ותינוק. יוני רכטר ומזי כהן ביצעו את “הידעת את הדרך”. דני רובס שר את רכבות וחשבתי על זה שהשבוע מלאו 29 שנים לרצח ג’ון לנון. לא היה אכפת לי שלוקח לי חצי שעה או אפילו שעה יותר להגיע. נשאר לי רק לנצור את הרגע.
7 בדצמבר, 2009 9:47 · נושאים: אני, המלצה, היא, עירוניות
2 פאבים ראינו, רק לאחד נכנסנו וזה היה בשעה מוקדמת מדי - אבל תכלס שניהם נראים אחלה.
מדרחוב - יותר קצר מנחלת בינימין אבל פחות צפוף
מוזיאון העליה הראשונה, בית אהרונסון
הקרנה - כמעט פרטית - של המוסד הסגור. נקרעתי מצחוק. זה גם היה די אירוני שאני רוצה לראות את הסרט הזה במשך השנתיים כשהוא מציג בסינימטק בתל אביב ליד הבית - ובכל זאת צריך להגיע לזכרון. לפחות הרווחתי גם הרצאה של אלון גור-אריה, הבמאי.
שני בתי קפה, שתי מסעדות.
קצת שופינג
טיולים באיזור - עין הוד, חוף עתלית. כמה גלריות.
אחלה נוף. ותכלס - יש הרבה יותר מה לעשות שם מברמת גן, למשל.
ותודה לאיל שהאכיל את רוג’ר
3 בדצמבר, 2009 8:42 · נושאים: אני, שגרה, חברה וקהילה
שלושה ימים הייתי בלי טלפון סלולרי. הוא נשכח בירושלים.
שלושה ימים לא הייתי זמין. שלושה ימים הייתי צריך לחפש אלטרנטיבות בשביל להישאר בקשר. לשמוע הודעות, לקרוא מיילים, צ’אטים. כמעט קניתי טלכרט.
חשבתי שיהיו לי תובנות עמוקות אחרי שלושת הימים האלה. אולי על החברה המודרנית שמשעבדת אותך להיות דרוך וזמין כל הזמן. אולי על החיים ב”אי הבודד” ללא תקשורת. האמת היא שפשוט דיברתי עם יותר אנשים באמצעות הפייסבוק. והצלחתי גם ללמוד כמה מספרי טלפון בעל פה - מה שלא כל כך קורה כשאפשר פשוט להכניס אותם לזיכרון.
עם זאת, הבעיה שעדיין לא הצלחתי לפתור - איך לעזאזל אנשים הצליחו להיפגש אחד עם השני לפני שהיה להם טלפון סלולרי?
